המרצת פתיחה לביטול הסכם מכר טרקטורון

הנתבעת טענה כי אין מקום כלל לברר את התובענה למתן סעד הצהרתי במסגרת המרצת פתיחה שכן התובע עותר לסעדים כספיים ולסעד בגין נזק לא ממוני בסך 20,000 ₪, סעדים אשר אינם מתאימים לבירור במסגרת זו. לגופו של עניין, טענה הנתבעת כי בנו של התובע היה בעת ביצוע העסקה בן 16 ו 7 חודשים, הוא לא רכש את הטרקטורון לבדו כי אם היה עמו אדם נוסף אשר נחזקה להיות שותפו או בעליו האמיתי של הטרקטורון.

יודגש כי לאור הדברים האמורים, אף לו הייתי קובעת כי ההסכם ניתן לביטול וכי יש לבטלו, מה שכאמור לא נקבע, עולה חובת ההשבה הקבועה בחוק החוזים(חלק כללי) ובהיעדר הטרקטורון במצבו כפי שנמכר לבנו של התובע, היה הכרח בהשבת שוויו הכספי, כך שבכל מקרה לא ניתן להעתר לסעד המבוקש בידי התובע, דהיינו השבת מלוא הכספים אשר שילם הבן.

...

אף לא שוכנעתי כי המדובר בחוזה פסול בהתאם להוראותיו של ס. 30 לחוק החוזים ומשכך יש לדחות את התובענה על כלל רבדיה.

הבקשה בהמרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 3000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 8,500 ₪.

לפני בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט (להלן: "הפקודה"), ובקשה נוספת לביטול החלטתי הקודמת מיום 7.3.2017 (להלן: "ההחלטה") במסגרתה קבעתי סנקציה כספית שהשתתי על המבקשים במקרה שימשיכו ויפרו את הסכם הפשרה מיום 11.2.2016 ואשר קיבל תוקף של פסק דין (להלן: "הסדר הפשרה") על דרך אי קיום היתחייבותם במסגרת הסדר הפשרה ולא יעבירו את הסכם של 100,000$ לחשבון נאמנות משותף שפתחו באי כוח הצדדים.

שתי בקשות אלו הוגשו על-ידי המבקש 2 שאף היה המבקש במסגרת התיק העקרי – המרצת פתיחה כמו כן מונחת לפני בקשה נגדית על פי הפקודה שהוכתרה כבקשה לנקיטת סנקציות בהתאם לסעיפים 6 ו-7 לפקודה, אותה הגישו המשיבים.

במידה וההתחייבויות לא יוסדרו כאמור בהסכם זה, סכום זה יועבר לידי עוה"ד יואל גולדברג לצורך סילוק יתרת החובות שטרם סולקו וזאת מבלי לפגוע בפצוי המוסכם בהסכם זה. התובע 1 מתחייב למכור את הציוד השייך לנתבע מס' 2 סעד דרייזין והמצוי בסיירה ליאון בתמורה המירבית אך לא פחות מ-70,000$.

...

לפני בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט (להלן: "הפקודה"), ובקשה נוספת לביטול החלטתי הקודמת מיום 7.3.2017 (להלן: "ההחלטה") במסגרתה קבעתי סנקציה כספית שהשתתי על המבקשים במקרה שימשיכו ויפרו את הסכם הפשרה מיום 11.2.2016 ואשר קיבל תוקף של פסק דין (להלן: "הסדר הפשרה") על דרך אי קיום התחייבותם במסגרת הסדר הפשרה ולא יעבירו את הסכם של 100,000$ לחשבון נאמנות משותף שפתחו באי כוח הצדדים.

" בבקשה לביטול החלטתי מיום 7.3.2017 ולחילופין לביטול אותה סנקציה שנקבעה במסגרתה (תשלום של 500$ על כל יום עיכוב) טען המבקש 2 כי מאחר ומלוא הכספים בסך 100,000$ הועברו לעורכת דין ברוסיה עוד ביום 20.2.2017 (85,000$ ביום 20.2.2017 ו-15,000$ ב-4/2016) אין כל בסיס להחלטה.

באשר לבקשת המשיבים לנקיטת סנקציות לפי הפקודה, כדי לחייב המבקשים לבטל את התביעה על סך של 35,000,000 רובל שהגיש המבקש 1 ברוסיה ולשלם הפיצוי בסך 235,000$ , הרי שלכך התייחסתי במסגרת החלטתי הקודמת, ולפיה המחלוקות בין הצדדים קשורות בפרשנות הסכם הפשרה והתחקות אחר אומד דעתם לנוכח המחלוקת העובדתית הנטושה ביניהם ובירורן של אלה מקומו בתביעות נפרדות.

כך גם במסגרת זו ניתן להתחקות אחר זהות הבעלים של מיטלטלין בחוץ לארץ וכן מערכת היחסים וההתחייבויות שבין בעלי הציוד לבין הגורמים המחזיקים בו בפועל, וכן עובדות ונתונים נוספים שאינם ברורים דיים בשלב זה. מכאן, אני סבור כי הדרך המתאימה העומדת לפני כל אחד מהצדדים לשם אכיפת הסדר וכל תביעה בגין הפרתו, היא באמצעות הגשת תביעה חדשה במסגרתה בלבד ניתן יהא לערוך את הבירור המקיף והנדרש.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשות.

ההליך: מדובר בהמרצת פתיחה בה ביקשה המבקשת להצהיר כי כי הודעת ביטול ההסכם ששלחה משיבה 1 למבקשת ביום 5.02.02, בטלה; לקבוע כי ההסכם בין המשיבה 1 למבקשת תקף ומחייב את הצדדים, ולהורות על אכיפת ההסכם האמור.

הצורך בהצבת ציוד שונה מהציוד שנזכר בהצעת המבקשת למכרז נבע מהעובדה, שציוד זה נרכש בדרך של אופציה עד למתן החלטה ביחס לזוכה במיכרז ועקב השיהוי במתן החלטה נמכר הציוד האמור ע"י בעליו לאחרים, ועם קבלת ההודעה בדבר זכיית המבקשת במיכרז וחתימת ההסכם עם המבקשת, עשתה המבקשת כל אשר לאל-ידה לעשות ללא דיחוי ותוך זמן סביר על מנת להציב את הכלים בנמל, ובסופו של דבר גם בטרם פג תוקף האולטימטום שניתן להבאת כל הציוד, עד ליום 3.2.03 שעה 12:00, ביצעה המבקשת כל אשר ניתן היה לעשות עד לאותו מועד ונתנה פתרון סביר להמשך ביצוע העבודה, ועד ליום 5.02.03, שבו קיבלה ההודעה על ביטול ההסכם, ביצעה פעולות נוספות שהיה בהם כדי להשלים את כל הדרוש תיקון, לרבות מסירת פרטים לגבי הטרקטור השלישי שהיא יכולה להציב על מנת לקבל את אישור המשיבה 1 לכך, אך המשיבה 1 לא הסכימה לכך.

...

הסעדים המבוקשים ביחס לשאלה אם יש ליתן סעד הצהרתי הקובע כי הודעת ביטול ההסכם ששלחה המשיבה 1 למבקשת בטלה, נראה לי כי אף שלא ניתן לקבוע כי היה מקום להודיע על ביטול ההסכם עקב הפרה יסודית של ההסכם לאחר שנחתם, אין מקום ליתן פסק דין הצהרתי בקשר לכך.

ביחס לבקשה להורות על אכיפת ההסכם, נראה לי כי מאותן סיבות, וגם עקב התערערות יחסי האמון בן המבקשת ובין משיבה 1, מהסיבות האמורות לעיל, אין מקום ליתן סעד של אכיפה.

לאור כל הנימוקים האמורים, אני דוחה את התובענה, אך הואיל ובסופו של דבר לא התקבלה טענת המשיבות כי היתה הצדקה לביטול ההסכם עקב הפרה יסודית, כפי שפעלה משיבה 1 בהודעתה על ביטול ההסכם, ולאחר שלא התקבלה טענת המשיבות כי המבקשת הוליכה שולל את משיבה 1, נראה לי, שאין מקום לחייב את המבקשת בהוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו.

לפני תובענה אשר הוגשה בדרך של המרצת פתיחה, במסגרתה עתר המבקש, פנחס פינחסי (להלן-"פינחסי"), לבטל את פסק הבוררות של הבורר יאיר ביטון (להלן-"פסק הבוררות" ו-"הבורר", בהתאמה) מיום 30.11.06, שפסק בסכסוך שנתגלע בין פינחסי לבין המשיב 2, שלמה דגן (להלן-"דגן").

בהתייחס למסויימות המסמך ועמידתו בתנאי סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן-"חוק המקרקעין"), הסתמך הבורר על דברים העולים מהאמור במסמך המכר, חתימות הצדדים על גביו, מפרשנותו וכן מהשלמה חיצונית בדבר החבות בתשלומי המיסים, אגרות, היטלים ותשלומי חובה אחרים, לפי הנהוג והמקובל בחוזי מכר, בנסיבות הספציפיות הקשורות ליחסי הצדדים והוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971.

כאן המקום להזכיר, כי בטענתו לביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24(7) לחוק הבוררות, היתעלם בא כוח המבקש מהוראת סעיף 4 להסכם הבוררות, לפיה, "הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי ו/או בדיני הראיות ו/או בדיני הפרוצידורה ולא יהיה חייב לנמק את פסקו". בסיכומיו מציין בא כוח המבקש: "להזכיר, כי הבורר התחייב לפסוק בהתאם לדין המהותי" (סעיף 31 לסיכומי המבקש), זאת בסתירה מפורשת לסעיף 4 האמור, אשר קובע חד-משמעית כי הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי.

...

גם בשל כך דין הטענה לבטלות הסכם הבוררות להידחות.

סוף דבר 33.

הטעם להיעתרותי לבקשה הינו כאמור הסכמת הצדדים להליך של ההתמחרות, ההסדר שקיבל תוקף של החלטה מיום 4.7.07 וההחלטה מיום 13.5.08, המעמידים את הצדדים כמי שוויתרו על אכיפת פסק הבוררות ושמו לאל את ביצועו.

בפתיח לכתב המרצת הפתיחה הוגדרה זכות זו כ "זיקת הנאה". בהמשך כתב התביעה גופו נטען כי זכות המעבר הנ"ל, נוסדה כזיקת הנאה הן מכח שנים, לפי סעיף 94 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 והן מכח דוקטרינת הכורח שהוכרה במשפט שקדם לחוק המקרקעין ולא אומצה בחוק זה עצמו.

נטען כי התובע רכש את הבעלות בחלקה 47 מכוח מכר ומכוח הסכם מתנה בסמוך להגשת התביעה ומאז החל לטעון לזכויות שכלל לא עומדות לו, כגון זיקת ההנאה.

תקופת הזיקה ותנאיה זיקת הנאה היא לתקופה בלתי מוגבלת, זולת אם נקבעה לה תקופה בתנאי הזיקה; אולם בית המשפט רשאי, על פי בקשת צד מעונין או היועץ המשפטי לממשלה, לבטל את הזיקה או לשנות תנאיה, אם ראה לעשות כן בגלל אי הפעלת הזיקה או בגלל שינוי בנסיבות השמוש בה או במצב המקרקעין הזכאים או הכפופים; ורשאי בית המשפט לפסוק פיצוי למי שניגרם לו נזק על ידי הביטול או השינוי".

...

סיכום ביניים עד כה המסקנה המתבקשת היא שלאור הענקת זכות המעבר בהסכמת אבי הנתבעים, ולאור היעדר קיומו של שימוש הנוגד את זכות הבעלות, לא נתקיימו התנאים לביסוסה של זיקת הנאה מכח שנים.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות ההליך בסך כולל של 25,000 ₪.