תמצית טענות הצדדים בעירעור
המערערים ממקדים את טענותיהם בהחלטה לפסול את מועמדותו של המערער 1 (להלן: טוירמן) בבחירות המקדימות, ובהחלטה לגרוע את שמם של המערערים 16-2 ממרשם החברים של הליכוד, נוכח התפקדותם הלכאורית למפלגת מר"צ.
ביחס לפסילתו של טוירמן נטען כי בית הדין חרג מסמכותו שכן חוקת המפלגה מסמיכה את בית הדין להטיל סנקציות שונות על חברי המפלגה, כשפסילת מועמדות לא נמנית עליהן.
ביחס להרחקת המערערים 16-2 נטען כי בית הדין קבע רף ראייתי שלא ניתן לעמוד בו וההחלטה שלא לבטל את הרחקתם חרף הראיות שהוגשו אינה סבירה.
עוד נטען כי הסעד הכללי "להצהיר כי בית הדין של הליכוד אינו מוסמך לפסול מועמד בבחירות המקדימות..." לא התבקש כסעד בהמרצת פתיחה, ומשכך יש למחקו.
ואולם, לא ברור הטיעון כי מכוחה של מי מדוקטרינות המשפט הפרטי הללו קונה לעצמו בית הדין סמכויות שלא הוקנו לו בחוקת המפלגה; שלישית, סעיף 124 לחוקת הליכוד עוסק ב"דרך השיפוט", דהיינו מבהיר כיצד יפעיל בית הדין את סמכויותיו, לא בשאלה מהן הסמכויות הנתונות לו. סמכויות בית הדין מוגדרות באופן מפורש בסעיפים 125 ו-128(ב) לחוקת הליכוד, אשר כאמור אינם כוללים כל היתייחסות לשלילת הזכות להיתמודד על מקום ברשימה לכנסת.
...
בהקשר זה יצוין כי איני מקבל את טענת המערערים לפיה פסילת מועמדות אינה סנקציה "פחותה יותר", וטענתם לפיה הלכה למעשה העונש של פסילת מועמדות אינו כה שונה מהרחקה מהתנועה (סעיף 79 לכתב הערעור) יכולה דווקא לתמוך בגישה הנוגדת.
סוף דבר, שהערעור נדחה.
מסקנה זו עולה בקנה אחד עם סעיף 119 לחוקת הליכוד, המבהיר כי: "[..] בכל ענייני התנועה יהיו חברי התנועה, רשויותיה ומוסדותיה כפופים לשיפוט בפני בית הדין של התנועה בהתאם לחוקה זו" (ההדגשה הוספה).
סיכומו של דבר, הסמכות לפסול חבר ליכוד מהתמודדות במסגרת התנועה על מקום ברשימה לכנסת היא סמכות שאין בית הדין של הליכוד, או כל אורגן אחר של התנועה, רשאי ליטול אותה לעצמו מבלי שיש לכך עיגון פורמאלי בחוקת הליכוד.