בכתב ההגנה ובתצהירה של בן סדון נטען כי שכרו היומי של התובע חושב לפי שכר המינימום הענפי (5,000 ₪) בחלוקה ל-25 ימי עבודה בחודש ועל כן עמד על 200 ₪ ליום עבודה (ר' ס' 7 לתצהירה), וכי כאשר עבד שעות נוספות, קיבל תמורה בגינן בנפרד (ר' ס' 7-8 לתצהירה).
וכך נאמר בו:
(ג)בתובענה של עובד שעילותיה השנויות במחלוקת הן אי-תשלום גמול שעות נוספות, גמול עבודה במנוחה השבועית, דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה, דמי הבראה או דמי נסיעות, והמעסיק שחייב במסירת תלוש שכר לפי הוראות סעיף 24, לא מסר לעובד תלוש שכר, או מסר לעובד תלוש שכר שלא נכללו בו הרכיבים האמורים, חזקה היא כי נקבע לעובד שכר כולל בנגוד להוראות סעיף 5, ככל שהוא חל עליו, ויראו בשכר ששולם לו כשכר רגיל, שהרכיבים האמורים אינם כלולים בו, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת".
נציין כי לעניין זה דומה הזכות ל"יתרת דמי כלכלה", שעניינה החזר הוצאות כלכלה שהיו לעובד במקום עבודה שאינו מספק כלכלה בעין, לזכות העובד לדמי נסיעות, שאף היא מתייחסת במהותה להחזר הוצאות, וככזו, אין היא פוקעת עם סיומם של יחסי עובד מעביד (ראו דב"ע נא/3-134 יעקב סלוצקי- י.מ. טוקטלי ובניו בע"מ פד"ע כג 293)".
על פי הפסיקה, עובד הזקוק לתחבורה ציבורית כדי להגיע למקום עבודתו זכאי להישתתפות מעסיקו בהוצאות הנסיעות, כשאמת המידה המרכזית לצורך הקביעה אם העובד "זקוק לתחבורה" היא המרחק שבין מעונו של העובד למקום עבודתו.
...
מנגד, מצאנו תימוכין לאמור בדו"חות הנוכחות ב"רשימת המשכורות עובדי שטחים" (סומנו כת/1 ות/2 וביום 20.12.18 הגישה המשיבה את כלל הרשימות – יקראו להלן "רשימת המשכורות").
גם בענין זה סבורנו שהתנהלות הנתבעת שלא דאגה ליצור התאמה בין נתוני התלושים לבין התשלום בפועל- עמדה דווקא לה לרועץ.
קיזוז הודעה מוקדמת
כאמור לעיל, הגענו למסקנה כי התובע התפטר בלא מתן הודעה מוקדמת.
סוף דבר:
לאור האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, כמפורט בגוף פסק הדין:
שעות נוספות - 1241 ש"ח
פדיון חופשה - 279 ₪;
דמי הבראה - 2,805 ₪;
תשלום עבור אש"ל - 319 ₪;
החזרי נסיעות - 7,840 ₪.
