כמו כן המוסד לא השיב באופן עינייני לטענתו בעיניין היתנהלותו חסרת תום הלב, והתנהלות שכזו מהוה שיקול משמעותי בבקשות למתן ארכה; עוד צוין כי המוסד אינו מתחשב בטעויות של מבוטחים המגישים באיחור עררים ובקשות עקב טעות, ואין מקום לנקוט כלפיו מדיניות שונה.
להלן נפרט את נימוקינו להחלטה זו.
הארכת מועד – המסגרת הנורמאטיבית
כידוע, תקנה 73 לתקנות קובעת כי המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי הוא בתוך שלושים ימים מיום שהומצא פסק הדין לצדדים.
אלא, שתקנה 125 לתקנות, תחת הכותרת "הארכת מועדים", מסמיכה את בית הדין והרשם להורות על הארכת מועדים, וככל שאלו נקבעו בחיקוק, להורות על הארכה כאמור מטעמים מיוחדים שיירשמו.
...
דעת הרוב (נציגי הציבור גב' סיגל רונן כץ ומר אבינעם בן יצחק) קבעה שיש לקבל את תביעת המערער במלואה נוכח הפרת זכות הטיעון של המערער, והתעלמותו של המוסד מפניותיו של ב"כ המערער בבקשה להפחתת חובו; בכך, פגע המוסד במערער, שכן סביר להניח שלו המוסד היה שוקל את טענותיו של המערער טרם ההחלטה ליצור לו חוב או לפחות במועד פנייתו של ב"כ המערער אליו, היה נכון למחוק חלק גדול יותר מהחוב; סירובה של הוועדה לבטל את חובו המקורי של המערער ולהשיב לו את הכספים שקוזזו מקצבת הנכות הכללית "אינה עומדת במבחן הסבירות והצדק ודינה להתבטל".
גם דעת המיעוט (השופט דורי ספיבק) סברה כי נפלו פגמים בהתנהלות המוסד והוועדה בעניינו של המערער, אולם לגישתה הסעד הראוי הוא החזרת עניינו של המערער לוועדה, על מנת שתרפא את הפגמים, תשמע את המערער ותקבל החלטה חדשה.
אין בידינו לקבל טענה זו. שכן, היא אינה הולמת את רצף הזמנים של התנהלות הצדדים.
מקובלת עלינו טענתו של המערער כי בנסיבות העניין היה מקום לחייב את המוסד בהוצאות.
סוף דבר - על יסוד כל האמור לעיל הערעור נדחה, אולם בנסיבות העניין יש לחייב את המוסד בהוצאות, כמפורט בסעיף 17 לעיל.
