תקנה 497ג(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי 1984), אשר עמדה בתוקף במועד משלוח העירעור העקרי לבא כוחו הקודם של המשיב, וחלה בבית הדין לעבודה על פי תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה קובעת, כי "ניתן להמציא כתב בי-דין אלקטרוני לנמען שאינו בית המשפט, אל תיבת הדואר שבכתובת המאובטחת של הדואר האלקטרוני של הנמען, ובילבד שהנמען מסר את כתובת הדואר האלקטרוני שלו כאמור לבית המשפט לצורך ביצוע הוראות סימן זה וציין בסמוך לה כי מדובר בכתובת מאובטחת של דואר אלקטרוני; ואולם הוראה זו לא תחול על כתב בי-הדין הראשון בתיק".
נוכח הוראתה הברורה של התקנה, לא ניתן לקבוע שמשלוח העירעור העקרי (המהוה כתב בי-דין ראשון בתיק העירעור) לבא כוחו הקודם של המשיב ביום 29.12.2020 באמצעות דואר אלקטרוני, מהוה המצאה כדין של כתב העירעור העקרי למשיב.
יש לציין עם זאת, שצפייתו המתועדת של בא כוחו הקודם של המשיב בעירעור העקרי ביום 31.12.2020 באתר נט-המשפט, כמו גם טענתו של המשיב כי קיבל לידיו את כתב העירעור העקרי מבא כוחו הקודם ביום 5.1.2021, יכולות היו לבסס קביעה בעיניין ידיעה של המשיב אודות העירעור העקרי בכל אחד ממועדים אלה, באופן שיצדיק את מניין הימים להגשת ערעור שכנגד ממועד הידיעה.
...
לאחר בחינת טיעוני הצדדים בבקשה ועיון בחומר המצוי בתיק בית הדין, באתי לכלל מסקנה, כי יש לקבל את הערעור שכנגד לרישום.
זאת משום, שגם אם הייתי יוצאת מנקודת הנחה שהערעור שכנגד הוגש באיחור, וכאמור איני קובעת כך, ממילא שוכנעתי שמתקיימים בנסיבות העניין טעמים המצדיקים הארכת מועד להגשת הערעור שכנגד.