המצאה בפועל בהליכי הוצאה לפועל: הכלל והחריגים

כך, עיקול המוטל לאחר מתן אזהרה כדין וחלוף תקופת האזהרה, ניתן במצב דברים בו "נתבררה" והכרעה לכאורה זכותו של הנושה הנמצא כעת המעמד של זוכה ולאחר שניתנה לחייב היזדמנות חוקית להגיב במועד ועיקול זה נועד לאכוף ולממש את פסק הדין או חיוב אחר שמעמדו התגבש למעמד של פסק דין במועד זה כאשר לפי סעיף 81א.(א) לחוק ההוצאה לפועל: "שטר חליפין, שטר חוב ושיק כמשמעותם בפקודת השיטריות (בחוק זה - שטר) ניתנים לבצוע כמו פסק דין של בית משפט". בעניינינו, קבעה כב' רשמת ההוצאה לפועל כי ההיתנגדות הוגשה במועד ולכן לא ניתן היה לגבות חוב "פסוק" או חיוב שדינו כדין פסק דין ואין התובעת מחזיקה בפסק דין ומשלא מצאתי מקום להוציא את תצהירה של המצהירה מהתיק, הרי שגם מטעם זה אין לראות בשטר כפסק דין משאני סבורה כי יש לקבלו כראיה גם בתיק העקרי עקב היותו עומד אף בחריגים המוכרים לכלל הפוסל עדות שמועה (פסק בין פילבר הנ"ל, עמ' 533 וכן ע"א 601/68 ביידר נ' לוי, פ"ד כג (1) 597).

באשר לחשיבות המצאת האזהרה לצורך נקיטת הליכים בהוצל"פ קבעה הפסיקה: "סבורני כי לעניין הליכי הוצאה לפועל הכלל הוא שהמצאת האזהרה בפועל ממש היא תנאי מוקדם לקיום ההליכים או לתחילת מניינם של מועדים, ואילו הידיעה על דבר האזהרה כ"כתחליף להמצאה" היא היוצא מן הכלל.

...

בית המשפט ניסה להביא את הצדדים לפשרה בשים לב לכך שקרן החוב בתיק עמדה על סך של 2143 ₪ (ככתוב על גבי השטר) ולפי נתוני פתיחת התיק בלשכת ההוצאה לפועל על סך של 2573.63 ₪ אותם הסכימו הנתבעים לשלם ולו מפאת ערכי מטרד אולם התובעת סירבה משהחוב עומד על סך של כ-10,000 ₪ מיום פתיחת תיק ההוצאה לפועל עת היה פתוח נגד המנוחה תיק הוצאה לפועל נוסף ע"ס של כ-10,000 ₪ אשר נסגר עקב חוסר מעש בשנת 2013 ועל כן תהיה מוכנה לתשלום המופחת תחת הקמתו לתחייה של התיק האחר – דבר שהנתבעים סירבו לו. על כן, אין מנוס אלא להכריע בתיק.

אני סבורה כי תצהירה של הנתבעת לפיו היא לא חתומה על השטר עומד בניגוד לאינטרס רכושי שלה ולא בשל כך דווקא שמדובר בסכום לא גבוה במונחי קרן ועיקר ההתנגדות היא סביב הסכום שתפח (שלכך יש לה טענות הראויות להיבחן בשל העדר המצאה כדין) אלא כי התובעת עצמה הציגה תצהיר של הנתבעת שהוגש ביחס לאותם שטרות עת נפתחו שני תיקי הוצאה לפועל ולו הייתה מקבלת בתיק זה אזהרה במועד היא הייתה מגישה באמצעות עוה"ד שלה דאז התנגדות כפי שהגישה שם וברי כי אם עוה"ד שלה מגיש בשני תיקים מקבילים המתייחסים לאותו חוב תצהירים (וכל שכן לטענת התובעת הוגשה בקשה מצד הנתבעת לאיחוד תיקים) הוא לא היה מגיש תצהיר "סותר" לכאורה.

אמור מעתה; בשל התצהיר שהוגש מצד המנוחה בתיק המקביל לפיו בנה היה מיופה כוחה בחשבון והשיקים נמסרו מאותה סדרה, הרי שאין בידי לקבל את טענת הזיוף ועל כן התביעה בנוגע למהות החוב ועצם החוב היא זו שמתקבלת – להבדיל מגובה החוב מושא ההתנגדות.

סיכומו של דבר.

אי לזאת, ולנוכח האמור לעיל, התביעה מתקבלת באופן חלקי כך שבכל הנוגע לעצם החוב התביעה מתקבלת אולם לא בנוגע לגובה החוב כפי שמעודכן במחשבי ההוצאה לפועל אלא יש לחשב ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א -1961 מיום 6.12.20 על הסכום שנקבע עם פתיחת תיק ההוצאה לפועל (עת מתווספת לקרן החוב בתיק ריביות כדין, לרבות אגרת פתיחת תיק ושכ"ט א' למשל עת התיק נפתח ביום 1.1.2007 ומועד פרעונו של השטר הוא 28.10.2006 ובשים לב לסוגי ריביות– נתונים המצויים במומחיות כב' רשם ההוצאה לפועל שהתמונה המלאה בתיק ההוצאה לפועל בנוגע לריביות שנצברו בתיק ההוצאה לפועל מונחת לפתחו עת יש לתקן את הריבית וההצמדה למועד ההמצאה, 6.12.20, בהתאמה).

התובעת הפניתה בהתנגדותה למספר פסקי דין בהם נקבע ש"כאשר הוכח כי בעל דין ידע על ההחלטה של בית משפט, לא יוכל להסתתר מאחורי טענת העדר המצאה" (בר"מ 1299/02 תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית, נו(4) 769 (2002)), כי "ניתן לראות את כלל ה'ידיעה' כחריג לכלל ה'המצאה' " (רע"א 1415/04 יוסף סרביאן נ' ניסן סרביאן, נט(2) 440(2004) ) וכי "כלל ההמצאה עשוי במצבים חריגים לסגת מפני 'חריג הידיעה'." (רע"א 6648/20 עמוס גבעון נ' עמוס ון-אמדן (נבו 21.12.2020)) אלא שפסיקה זו אליה מפנה התובעת אינה עוסקת בהמצאת אזהרה בהליך לבצוע שטר במסגרת ההוצאה לפועל.

על כגון דא נקבע כי אין די בידיעה, ויש לעמוד על המצאה ממש: "סבורני כי לעניין הליכי הוצאה לפועל הכלל הוא שהמצאת האזהרה בפועל ממש היא תנאי מוקדם לקיום ההליכים או לתחילת מניינם של מועדים, ואילו הידיעה על דבר האזהרה כ"כתחליף להמצאה" היא היוצא מן הכלל.

...

לסיכום סוף דבר, גרסתו המתגלגלת של הנתבע אינה מצביעה על הגנה, ולו קלושה מפני התביעה השטרית.

5129371על כן ההתנגדות נדחית.

המבקש ישלם למשיב הוצאות ההתנגדות בסך 10,000 ₪.

על פי הנטען בבקשה, רכבה של המבקשת צולם כ-6 פעמים במשך כחודשיים על ידי אותה מצלמת מהירות לכן מדובר למעשה ב"ארוע אחד".

עוד נטען כי על מנת להמנע מריבית פיגורים והליכי הוצאה לפועל שילמה חובותיה וביניהם גם את הקנס נשוא דוח זה. המשיבה היתנגדה לבקשה וטענה כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר והקנס שולם ביום 14.04.2020 ויש לראות בתשלומו כהודאה באשמה.

ראו בעיניין זה ההלכה עליה חזר בית המשפט העליון ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (25.3.18) (להלן- רע"פ סאלם): "אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהיעדר. קיום דיון כאמור הוא החריג ולא הכלל, ובית המשפט יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטולו של פסק דין שניתן בהיעדר." בחנתי את טענותיה של המבקשת: אשר לחשש לגרימת עוות דין - המבקשת ציינה בבקשתה, באופן לאקוני, כי הרכב משמש גם את אחותה התאומה אך לא ציינה, ברחל בתך הקטנה, כי אחותה היא זו אשר נהגה ברכב במועד הרלוואנטי.

סעיף 229(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: החוק), קובע כי יש להודיע על רצון להשפט בתוך 90 יום מיום המצאת הדו"ח. סעיף 230 לחוק קובע כי בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם הבקשה הוגשה באיחור בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 229(ה) לחוק בשינויים המחויבים, כלומר "אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה" או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפורטו.

...

אשר לטענה כי מדובר ב"אירוע אחד" – עת צולם רכב המבקשת ב- 6 הזדמנויות שונות כשנהגו מבצע עבירת מהירות, בפער זמנים של כחודשיים, מתבקשת המסקנה כי לא מדובר ב"אירוע אחד".

לאור האמור - משלא נטען כי היתה סיבה מוצדקת להימנעותה של המבקשת מלהגיש את הבקשה להישפט במועד, משלא שוכנעתי כי יגרם למבקשת עיוות דין במידה ולא ינתן לה יומה, לאור השיהוי הניכר ותשלום הקנס בצד הדוח, לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

לעניין הליכי הוצאה לפועל הכלל הוא שהמצאת האזהרה בפועל ממש היא תנאי מוקדם לקיום ההליכים או לתחילת מניינם של מועדים.

אולם, סעיף 7(ה) לחוק ההוצאה לפועל קובע כי: "לא יוחל בבצוע פסק הדין אלא לאחר המצאת האזהרה כאמור בסעיף קטן (א) ולאחר שעברה התקופה שנקבעה באזהרה, זולת אם ראה רשם ההוצאה לפועל שנסיבות הענין מצדיקות נקיטת הליך לפני כן." כך שמלשון הסעיף ניתן להסיק כי הכלל הוא נקיטת הליכים לאחר המצאת אזהרה והחריג לכלל הנו נקיטתם טרם המצאת האזהרה וזאת במידה וראה רשם ההוצאה לפועל שנסיבות העניין מצדיקות זאת.

...

למעשה, קשה לראות מה משמעות יש לאחד מעיקרי הצדק הטבעי, "ישמע גם הצד שכנגד", כאשר "הצד שכנגד" איננו חשוף לכל הטענות והראיות שהוגשו בעיניינו.

סעיף 24 (א) בתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979, מורות כך: בכפוף לאמור בתקנות אלה, כתב בי-דין, למעט אזהרה (בתקנה זו – כתב), יומצא או יימסר בדרך הקבועה בפרק י"ט לתקנות סדר הדין, והסמכויות הנתונות לפי אותו פרק בידי בית המשפט או הרשם יהיו בידי רשם ההוצאה לפועל.

אם כך, הכלל בכל הנוגע לבירור מחלוקות במסגרת תיק הוצאה לפועל, בדיוק ככלל בהליך אזרחי בבית המשפט, הנו זכותו המוחלטת של כל בעל דין לקבל כל מיסמך שהגיש הצד שכנגד.

כך בבית המשפט וכך גם בהליכי הוצל"פ. כחריג לכלל, עומדת לבעל דין האפשרות לעתור להחלטה הקובעת חיסיון למסמך שהגיש וממילא שנתונה למותב בפניו מתבררת הבקשה הסמכות הטבועה להורות על כזה חיסיון.

...

בטבורה של החלטה זו עומדת לפיכך השאלה אם כתב התביעה מגלה "עילת תביעה". אם עומדת לתובעים הזכות לטעון לפגיעה בפרטיותם רק בהינתן שהנתבעים, "הזוכים" בתיק ההוצאה לפועל, נחשפו לבקשה שהגישו התובעים, בלי כל החלטה הקובעת חיסיון על הבקשה וכאשר נקבע בהמשך שהבקשה לסודיות נדחית.

אם מצאנו שהכלל מחייב גילוי מלא לצד שכנגד של כל בקשה שהוגשה על נספחיה, ועוד הוספנו ומצאנו שעקרון זה מבטא לא פחות מעיקרי הצדק הטבעי וקבוע בתקנות סד"א, ממילא שכל עוד לא ניתנה החלטה אחרת – יוותר הכלל ותישמר זכות העיון לצד שכנגד.

אשר על כן אני מקבל את טענת הנתבעים, קובע כי כתב התביעה איננו מגלה עילת תביעה כלפי הנתבעים ואף מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, כך שאין הצדקה לאפשר תיקון כתב התביעה.