לטענת המערער, נודע לו על התביעה מעו"ד אליגולא לאחר שכבר ניתן פסק-הדין ולטעמו, הטענה כאילו כתב התביעה הומצא לו כדין, היא חסרת שחר הואיל ואת התביעה צריך היה להמציא בדואר רשום עם אישור מסירה, וכך גם דווח לבית משפט השלום במעמד צד אחד (ללא תצהיר), אך לטענתו, לא כך הם פני הדברים והמכתב נשלח כנראה רק בדואר רשום רגיל (ללא אישור מסירה כנדרש) ולא הגיע לידיו.
...
נוכח האמור, סבורים אנו שראוי לבחון, בין יתר הדברים, את השאלה האם הייתה הסמכה כדין לעו"ד אליגולא ולמערער להגיש בקשת רשות להתגונן מטעם גב' קופר בתביעת דמי החכירה שהגישה המשיבה כנגדה?
המשיבה מדגישה בטיעוניה, בין יתר הדברים, את חוסר תום לבו של המערער שמתבסס כיום על הסכם מתנה משנת 1992, הגם שנמנע במשך 28 שנה מלדווח על-כך למשיבה, על-מנת לקבל את הסכמתה להעברת הזכויות על שמו, כפי שנדרש בתנאי חוזה החכירה.
לפיכך, אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את פסק-דינו של בית משפט קמא מיום 15.2.21.
לצד זאת, אנו מורים שלא יהא צו להוצאות בערכאת הערעור.
