לגוף העניין טען שלא היה יסוד לטענות המערערת כי בכך רצה לעקוף את הצורך לידון בעירעור בלי להצביע על נימוק סביר להניח שחל שינוי במצבה של המערערת, וכי קצין התגמולים הודיע עוד בעירעור בבית המשפט המחוזי כי הוא שומר על זכותו לזמן את המערערת לדיון חוזר בועדה הרפואית המחוזית.
הראיות להן טען ב"כ המשיב התייחסו בין השאר לדו"ח שנערך לא כדין בעירעור בועדה הרפואית בעת שלא היה לפניה ערעור על נכות המערער ביד ימין, ולא הייתה כל טענה לראיה שהתקבלה לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב, ובלי שיוגש הסבר מניח את הדעת מדוע הגיש המשיב לידי המערערת רק ביום 2.11.20 את הזימון לועדה הרפואית ליום 24.11.20, כאמור בדברי המערערת, בטרם תנתן החלטה על בקשת המשיב לסילוק העירעור על הסף.
...
בנסיבות אלו נראה לנו שההסתמכות על מסקנות של חברי ועדה רפואית עליונה שבוטלו בנסיבות האמורות על ידי בית המשפט המחוזי כיסוד סביר להניח כי חל שינוי במצבה הרפואי של המערערת לא הייתה במקומה, ובהעדר ראיה לנתונים רפואיים אחרים שהתקבלו כדין ובצורה תקינה לאחר פסיקת בית המשפט המחוזי, נראה לנו שלא ניתן לקבוע בנסיבות העניין שהיה למשיב יסור סביר לשינוי שחל בנכות המערערת,
כמו כן נראה לנו שהדרך בה נעשו הדברים כמפורט בדיון בשאלת הסמכות מצביעה על ליקויים שהיה בהם לפגוע בתקינותו של ההליך, ובכל אחד מהנימוקים הנ"ל ומכולם יחד יש כדי להצביע על אי תקינות ההליך וכדי להצדיק הוראה לביטולו.
האם היה שיהוי בבקשה לעיכוב הדיון בוועדה המחוזית
באשר לטענת המשיב ביחס לשיהוי של המערערת, נראה לנו שהצורך האופרטיבי בקיומו של ההליך נוצר בעת שנודע למערערת על המועד לזימונה לדיון חוזר בוועדה המחוזית הרפואית ולא היה שיהוי מעבר לכך.
מסקנה
לאור האמור אנו מקבלים את הערעור, ומבטלים את החלטת המשיב לזמן את המערערת לוועדה רפואית מחוזית חוזרת, ומחייבים את המשיב לשלם למערערת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.
