המעסיק לא הפריש לפנסיה של עובדיו

בתובענה של עובד נגד מעסיקו בה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים המנויים בסעיף 2 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן - חוק הודעה לעובד) קובע סעיף 5 א לחוק, כי במקרה בו המעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה "בכלל או לגבי אותו עניין", תחול חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת "ובילבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר...". הואיל ובהודעה לעובד נידרש לציין את הבסיס לפיו משולם השכר, אבחן את השאלה, האם הנתבעת מסרה לתובעת הודעה לגבי רכיב העמלות והבונוס.

כאשר המעסיק לא הפריש בגין העובד לקרן פנסיה, ושעה שלא ניתן ללכת בדרך המלך ולבצע את ההפרשה, הכלל הוא כי לעובד הזכות לפצוי כספי בגין החוסר בהפרשות.

...

אחריות הנתבע בכל הנוגע לחבות אישית של הנתבע לזכויות התובעת, דין התביעה להידחות, ואפרט להלן.

לסיכום, על מנת להצדיק הרמת מסך על העובד להניח תשתית עובדתית ממנה ילמד, כי מדובר במקרה חריג של שימוש לרעה באישיות הנפרדת של התאגיד, וכי "החברה נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו" כלשונו של בית הדין הארצי בעניין טוקו שף. משלא הוכח דבר מאלה, ואף לא נטענו הטענות המתאימות בכתב התביעה, נדחית הטענה להרמת מסך.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק דין זה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (6.9.18) ועד התשלום המלא בפועל את הסכומים הבאים: פיצוי בגין היעדר הפרשות ברכיב תגמולים מעסיק בסך 8,488 ₪.

בתקופת עבודתו של התובע לא הופרשו עבורו הפרשות לפנסיה.

בהתאם להלכה הפסוקה, מקום בו מעסיק לא יצא ידי חובתו והפקיד לפנסיה, העובד יכול לתבוע פיצויים בגין הנזק שניגרם לו. התובע מפנה לע"ע (ארצי) 6837/03 חיים גפן- בתי מלון מאוחדים בע"מ (11.10.07).

...

האם מדובר בתביעות לסעדים שונים או בתביעה לסעד מפוצל לא מצאנו ממש בטענת הנתבעת, לפיה בתביעותיו עותר התובע לסעד מפוצל של פיצויים, ואין המדובר בתביעות לשני סעדים שונים.

הפיצוי בגין אובדן הזכות לקצבת נכות, יחד עם פיצויי הפיטורים, מהווים למעשה כפל פיצוי, כפי שנימק בית הדין הארצי, בזו הלשון: "יתר על כן. כאמור, בהליך הקודם נפסקו לזכות המערער הן פיצוי על הפרת החובה לבטחו בקרן הפנסיה, בשיעור הפרשות המעסיק לקרן הפנסיה במרכיב התגמולים (6%) במהלך תקופת עבודתו, והן פיצויי פיטורים מלאים, וזאת על פי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים. כידוע, הפרשות המעסיק לקרן פנסיה מקיפה כוללות הן מרכיב תגמולים והן מרכיב פיצויי פיטורים, בדרך כלל בשיעור של 72% מפיצויי הפיטורים המלאים. ברור, כי אם העובד מקבל מקרן הפנסיה פנסית נכות, העובד אינו זכאי לפדיון הכספים שהועברו לקרן הפנסיה, וברוב המכריע של המקרים גם אינו זכאי לפיצויי פיטורים, אלא לכל היותר להשלמת פיצויי פיטורים בשיעור של 1/3% 2, 28% מפיצויי הפיטורים המלאים. לכן, במקרה שבו עובד תובע פיצוי בשל העדר ביטוח בקרן פנסיה מקיפה, בשיעור של תשלומי פנסית נכות להם היה זכאי מהקרן, אין הוא יכול לתבוע במקביל פיצויי פיטורים מלאים ופיצוי בשיעור הפרשות המעסיק לקרן. שכן, תכליתו של הפיצוי להעמיד את העובד באותו מצב בו היה אילו המעסיק היה מקיים את חובתו ומבטחו בקרן פנסיה מקיפה והוא היה מקבל מהקרן פנסית נכות. פסיקת פיצוי בגין אבדן פנסית נכות ובמקביל פסיקת פיצויי פיטורים ופיצוי בשיעור הפרשות המעסיק לקרן הפנסיה מהווה למעשה כפל פיצוי. גם מטעם זה, יש בעייתיות בכך שלא נתבע הפיצוי המלא בגין הפרת החובה לבטח את העובד בקרן הפנסיה בהליך הראשון". לאור כל האמור, אין מנוס מדחיית הבקשה לפיצול סעדים.

סיכום סיכומם של דברים, מאחר שמדובר בשתי תביעות שעילתן אחת, ומאחר שהעילה כבר הוכרעה בפסק דין בהליך קודם, נדחית התביעה בשל השתק.

לטענת התובע, נתבעת 1 מעסיקתו, לא הפרישה עבורו לפנסיה ולא ביטחה את התובע בביטוח חובה מתחילת ההעסקה – 09/19 ועד סופה – 08/21.

הסוגיה שנותרה במחלוקת- האם המעסיק חב בתשלום חלק העובד (הפרשות עובד) לקרן הפנסיה, תשלום שלא נוכה משכרו של העובד בתקופה מושא התביעה? לטענת התובע, בהתאם לטופס "הודעה לעובד על תנאי עבודה" היה על המעסיק להפריש משכר העובד לקופת הפנסיה 6% בגין "גמל עובד" (חלק עובד), ומשלא נוכה הסכום יש לראותו כשכר מולן מכוח סעיף 19א(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 ואולם משחלפה שנה, אין התובע עומד על רכיב ההלנה אלא על תשלום תגמולי העובד (1,447.52 ₪) במונחי קרן, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית של כ- 900 ₪.

...

בהחלטתי נרשמה עמדת התובע לפיה "למעט רכיב זה כל יתר הרכיבים נמחקו מכתב התביעה". (עמ' 24 סע' 3 להחלטה) עוד נקבע בהחלטה לעיל מיום 10.7.22 כי דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להידחות, וזאת מנימוקי הנתבעת 2 כפי שמצאו עיגון בכתב הגנתה.

נוכח האמור, דין התביעה להידחות מהנימוקים שיפורטו לקמן: חלקו של העובד (התובע) בהפרשות לקרן הפנסיה הן משכרו של העובד ומקוזז באופן ישיר ממשכורתו.

על כן במחלוקת שנותרה לדיון, ניתן לגזור מסקנה כי הסעד המבוקש, הפך להיות בעל אופי תאורטי שבית הדין בהתאם לפסיקה שפורטה לעיל, לא נדרש לדון בו בהיותו בעל "אופי אקדמי –תאורטי". בשאלת ההוצאות – לא ברור מדוע התובע ביכר להמשיך לדון בתביעה שעה שעניינה מוצה, עת השלימה המעסיקה את הסכום החסר.

הפרשות לקרן פנסיה-התובע טען כי הנתבעת נדרשה להפריש לטובתו בשבע שנות עבודתו האחרונות 13,650 ₪ בגין חלק מעביד.

היתנהלות הנתבעת גרמה לתובע עגמת נפש רבה ועל כן עליה לפצותו בסך 30,000 ₪ ברכיב זה. נציג הנתבעת ביקש לציין כי הוא אינו אדם צעיר, מעל גיל 80, אינו יודע דבר חוק וטען כי הנתבעת שילמה לתובע מה שסוכם עמו בלחיצת יד. עבודתו של התובע הסתיימה בגלל המצב הכלכלי הלא פשוט של הנתבעת.

משהנתבעת לא עשתה כן, מצאנו לחייבה בפצוי בסך 7,500 ₪ בשל כך. סוף דבר- הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: · הפרישי שכר בסך 3,500 ₪ · דמי חגים בסך 1,800 ₪ · פדיון חופשה בסך 9,000 ₪ · דמי הבראה בסך 8,316 ₪ · חלף הפרשות לפנסיה בסך 13,650 ₪ · חלף הודעה מוקדמת בסך 2,500 ₪ · פצויי פיטורים בסך 18,500 ₪ · דמי נסיעות בסך 17,892 ₪ · פיצוי בגין אי עריכת שימוע בסך 7,500 ₪ · פיצוי לפי חוק הגנת השכר בסך 7,500 ₪ סכומים אלה יישאו הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום 2.9.2020 ועד למועד התשלום בפועל.

...

לא מצאנו שהוכחה התעמרות כלשהי בתובע.

מאחר והיה על הנתבעת לקיים שימוע טרם פיטורי התובע, לאור תקופת עבודתו במשך 11 שנים, מצאנו לחייב את הנתבעת בסך 7,500 ₪ פיצוי בגין אי עריכת שימוע.

משהנתבעת לא עשתה כן, מצאנו לחייבה בפיצוי בסך 7,500 ₪ בשל כך. סוף דבר- הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: · הפרשי שכר בסך 3,500 ₪ · דמי חגים בסך 1,800 ₪ · פדיון חופשה בסך 9,000 ₪ · דמי הבראה בסך 8,316 ₪ · חלף הפרשות לפנסיה בסך 13,650 ₪ · חלף הודעה מוקדמת בסך 2,500 ₪ · פיצויי פיטורים בסך 18,500 ₪ · דמי נסיעות בסך 17,892 ₪ · פיצוי בגין אי עריכת שימוע בסך 7,500 ₪ · פיצוי לפי חוק הגנת השכר בסך 7,500 ₪ סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2.9.2020 ועד למועד התשלום בפועל.

מנגד הנתבעת טענה בסיכומיה (בהסתמך על דו"ח רציפות בעבודה מהמל"ל, שצורף כנספח א' לתיק המוצגים מטעמה), כי קביעת שכרו לעבר של התובע צריכה להיות על בסיס שכרו עבר לתאונה, שכן התובע היה כבר בשוק העבודה מגיל 18, ואצל המעסיק אצלו הועסק כנהג ביום התאונה מאז שנת 2017 ללא שיפור בשכרו ב-19 החודשים לפני התאונה, ללא הפרשת תנאים סוצאליים דוגממת פנסיה, קרן הישתלמות וכד' (הפניתה לחוות דעתו של המומחה מטעמה, רואה חשבון איל וינשטיין מיום 5.9.2022 – להלן: "וינשטיין").

יצויין כי גם הנתבעת בסיכומיה, ובהסתמך של סעיף 6(ג) לצוו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011, מודה כי "חובת המינימום של מעביד כלפי עובדו, הנה להפריש לפנסיה רק 12.5% מהשכר הממוצע במשק, גם אם שכרו של העובד עולה על השכר הממוצע, כל זאת כשאין הסכם פנסיוני מטיב קובע אחרת". זה בדיוק המקרה דנן – לכן יש לפסוק לתובע במקרה דנן הפסדי פנסיה בשיעור של 12.5% מהפסדי שכרו עבר ולעתיד, כטענתו בסיכומיו.

...

שוכנעתי כי התובע זכאי החזר הוצאות אלה מהנתבעת, שכן התובע הוציאן להוכיח את פרטי נזקיו, בצירוף שערוך מתאים (הפרשי הצמדה וריבית כדין) לכל הוצאה שהוצאה בפועל.

סוף דבר בתביעה העיקרית לכל האמור לעיל, אני פוסק לתובע (ובכללו לתובעים 2-3) בתובענה זאת סכום של 76,350 ₪ (לאחר ניכוי תשלומי מל"ל ותשלומים תכופים, כמפורט בהרחבה לעיל) – (להלן: "הסכום שנפסק").

משכך אני מורה כי כל סכום בו חוייבה הנתבעת במסגרת פסק הדין בתביעה העיקרית, על צד ג' 1 לשפותה באופן מלא, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום על ידי הנתבעת, ועד ליום תשלומו על ידי צד ג' 1; בצירוף הוצאות משפט שנשאה בהן הנתבעת כמפורט בנספח 12 לתיק מוצגיה (סכום של 135,559 ₪ נכון ליום 3.8.2022) בערכו המשוערך (הפרשי הצמדה וריבית) ליום התשלום, לרבות יתרות אגרה בתביעה העיקרית ובהודעה לצד ג', ככל שתישא בהן הנתבעת, ובכל הוצאת משפט נוספת שנוצרה לאחר יום 3.8.2022 ושלא נכללה בנספח 12 לתיק מוצגי הנתבעת.