המסירה של כתב התביעה בוצעה תנאי המסירה כדין והשלכות אי עמידה בהם

המשיבה ביצעה מסירה של כתב התביעה לבנם של המבקשים, בהתאם לתצהיר המוסר, והלה סרב לחתום על אישור המסירה.

הגם שנקבע כי המסירה בוצעה כדין ולמרות שהדעת נותנת כי המבקשים נימנעו מהגשת בקשת רשות להיתגונן במכוון (שהרי אף כעת, למרות אי הכחשת החוב, לא שולם דבר על חשבון החוב), האפשרות – אף אם הרחוקה – כי המבקשים לא זילזלו בהליך, מצדיקה את בירור סכויי ההגנה כנגד התביעה.

אין די בהעלאת טענת שהוי, אלא יש לפרט מהן ההשלכות של השהוי הנטען: לא הוכח כי המשיבה זנחה את אפשרותה לגבות את החוב, שהרי ננקטו הליכי הוצאה לפועל והוטלו עיקולים שונים; וכן לא הייתה פגיעה בציפייה הלגיטימית של המבקשים שלא להיתבע, עת המבקש בעצמו ציין כי פנה לעיריה וניסה להגיע עימה להסדר.

בהקשר לכך ראוי להפנות לע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז (5) 433, 446: "שהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השפוטי... לצורך טענת שהוי נידרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שהוי שניגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע...איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הנה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפיתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו. טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה". במקרה זה, לא נטען דבר וחצי דבר בנוגע לשהוי, פרט לציון כותרת הטענה.

...

דין הבקשה לביטול פסק הדין מחובת הצדק להידחות.

המסקנה המתחייבת מצירוף הדברים היא כי המבקשים מציגים סיכויי הגנה טובים מאוד כנגד החוב שהתיישן, ואינם מציגים הגנה כלל מפני החוב שלא התיישן.

נוכח כלל האמור, הבקשה נדחית למעט ביחס לחוב שהתיישן, 7 שנים לפני הגשת התביעה.

בכתב התביעה טענה התובעת כי ביום 23.2.21, בעוד רכבה עומד בחניה כדין, פגע בו רכב הנתבעת 1.

לפיכך, מסירת כתב התביעה בוצעה כדין.

המסגרת הנורמאטיבית: פרק ט"ז לתקנות שכותרתו "ההחלטה השיפוטית" מעגן במסגרתו את תקנה 131 לתקנות אשר קובעת: "נתן בית המשפט החלטה לפי צד אחד והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול בתוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט לבטלה, בתנאים שייראו לו; ..." ברע"א 8292/00 גבריאל יוספי נ' שמואל לוינסון (פורסם, 27.2.2001) נקבע: "5. ...ההתייחסות להליך ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד נעשית על רקע ההכרה הבסיסית בקיומה של זכות גישה חוקתית לכל אדם לערכאות המשפט. זכות זו משקפת הכרה חוקתית בזכותו של הפרט לקיים דיון אמיתי, מלא והוגן בבית המשפט. האופי החוקתי של זכות הגישה לערכאות מקרין על הפרשנות העקרונית הנתנת להוראות סדר הדין, ומשליך על אמות המידה להפעלת שיקול הדעת השפוטי המיושמות ביחס להסדרים הדיוניים הספציפיים. בכלל זה יש לדבר השלכה גם על המבחנים מתי ובאלו נסיבות ראוי לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד מבלי שלצד האחר ניתן יומו בבית המשפט להעלות את הגנתו. אכן יש לכלול את הזכות לביטולו של פסק דין שניתן על פי צד אחד במשפחת הזכויות המרכיבות את זכות הגישה לבית המשפט שהפכה לזכות חוקתית. מכאן, שאם לא ניתנה לבעל דין ההזדמנות לנצל את הזכות, שומה על בית המשפט לבטל את הפסק, בין אם ההזדמנות לא ניתנה לו בגלל העידר המצאה, ובין מחמת נימוקים אובייקטיביים או סובייקטיביים המצדיקים את ביטול הפסק" (ש. לוין, תורת הפרוצידורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 204).

ואבאר: השתכנעתי שמקרה דנן לא עומדת לנתבע 2 זכות מן הצדק לביטול פסק הדין, זאת נוכח העובדה כי לא נפל פגם בהמצאה או פגם אחר ביכולתו להשמיע טיעוניו.

...

" דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי לנכון להורות על קבלת הבקשה.

על כן, נחה דעתי כי התובעת לא סברה וגם לא הייתה לה כל סיבה לסבור כי לא ניתן להמציא את כתב התביעה לנתבע 2 וכי יש להגיש בקשה לתחליף המצאה בהתאם לתקנה 164(א) לתקנות.

סוף דבר: לאור האמור, אני מורה כי פסק הדין יבוטל בכפוף לתשלום הוצאות בסך של 1,000 ₪ אשר ישולמו לתובעת עד ליום 30.3.22.

בנוסף, טענה המשיבה כי טענותיו של המבקש באשר לסכויי הגנתו לא נטענו הואיל ולא עומדת למבקש כל הגנה מפני התביעה, ומשכך בחר בדרך של שתיקה באשר לאמור בבקשתו.

העילות לביטול פסק דין שניתן בהיעדר: תקנה 131 לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט 2018 דנה בבטול פסק דין או החלטה שניתנו במעמד צד אחד בלבד, וזו לשונה: "מקום בו ניתנה החלטה לפי צד אחד ובעל הדין שכנגד הגיש בתוך 30 יום ממועד המצאת ההחלטה בקשה לביטול, רשאי בית-המשפט לבטלה בתנאים שייראו לו". ביטול מחובת הצדק כאשר פסק הדין שניתן במעמד צד אחד הוא פגום – ובדרך כלל נובע הפגם מאי המצאה כדין- הוא יבוטל בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסכויי ההצלחה.

הכלל לפיו מירוץ המועדים לבצוע פעולה מסוימת אינו מתחיל אלא ממועד ביצועה של המצאה פורמלית ("כלל ההמצאה") רוכך עם השנים.

פעולה על בהיעדר אישור מסירה כדין, היא איפוא פעולה הגורמת נזק משמעותי לבעל הדין, כמו גם לאמון שרוכש הציבור בהליכים המשפטיים ובתקינותם (ראה: ת"פ (קריות) 22981-05-14 פרקליטות מחוז חיפה - פלילי נ' נעם איתן [פורסם בנבו] (05.07.2016)).

" אין לכחד כי למתן פסק דין בהיעדר התייצבות עלולות להיות השלכות משמעותיות על בעל הדין.

עיינתי באישור המסירה של כתב התביעה שצרפה המשיבה לבקשתה למתן פסק דין בהיעדר הגנה וראיתי כי מדובר במסירה באמצעות "הדבקה על הדלת". הלכה פסוקה היא, כי לגבי מיסמך שנימסר על-ידי הדבקתו על הדלת ואשר לעולם אין לדעת אם לא הוסר משם על-ידי מאן-דהוא ולא הגיע לידי הנמען או בני-ביתו, בן - חורין בית-המשפט להורות כי הדבקתו לא תיחשב כמסירה אלא שהמסמך יימסר מחדש.

...

דהיינו אף אם מתברר כי אי הגשת כתב ההגנה או אי ההתייצבות נבעו מאי הבנה, או אפילו מתוך רשלנות מסוימת מצד המבקשת ואין בכך בכדי הבעת זלזול מופגן בבית המשפט, ייטה בית המשפט להיעתר לבקשה לביטול פסק דין ולברר המחלוקת גופה במעמד שני הצדדים מבלי לשלול מהמבקשת את זכות הגישה לערכאות שהוכרה כזכות חוקתית, וכל זאת תוך ריפוי הפגם באמצעות פסיקת הוצאות.

בנסיבות אלו אני מורה כי פסק הדין שניתן בהעדר הגנה ביום 10.04.2022 יבוטל, בכפוף לתשלום הוצאות לתובעת בסך של 500 ₪ בתוך 30 יום מהיום.

החובה המוטלת על המבטח היא החובה "לשפות את המבוטח בשל חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה לצד שלישי". על כן, נקבע "ברור שזכותו של הצד השלישי כלפי המבטח אינה יכולה להיות חזקה יותר מזכותו של המבוטח כלפי המבטח". סעיף 68 סיפא לחוק מבהיר כי "טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח, תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי" – היינו, מקום בו עומדת למבטח טענה כלפי המבוטח היא תעמוד גם כלפי הצד השלישי, שזכותו לקבלת תגמולים כפופה כאמור לכל "כללי המשחק" החלים בין המבטח למבוטח.

מבוטח שלא עמד בתנאים אלה עלול להיות מושפע מהשלכות היתנהלותו, החל מהפחתת הסכום הנתבע ועד פטור המבטחת מתשלום בכלל.

ככלל, הפסיקה הכירה באחריות החברה המבטחת מקום בו לא עמדה בנטל להוכיח שעשתה כל אשר יכלה כדי לאתר את המבוטח, כשנפסק שלא די בכך שביצעה למשל פעם אחת מסירה של כתב התביעה.

באותו מקרה, הנתבעת טענה להעדר כסוי בטוחי נוכח אי שתוף פעולה מצד המבוטחת והכשלת בירור החבות, גם שם מפאת כך שהמבוטחת לא דיווחה לה על התאונה ולא מסרה הודעה כמתחייב בהתאם לתנאי הפוליסה וחוק חוזה הביטוח ורק עם הגשת התביעה נודע לה לראשונה על קרות התאונה.

על המבטח להוכיח שהוא פעל "בשקידה ובחריצות בניסיון לברר את פרטי הביטוח ותוצאותיו...במסגרת המאמץ שמבטח צריך להוכיח שביצע כדי לברר את חבותו וכדי לקבל ממבוטחה גרסה לגבי מקרה הביטוח, ראוי שהמבטח יפעל לזימון כדין של המבוטח או מי מטעמו...ובמידה שלא יתייצב, שיבקש לממש את הזימון בדרך של צו להבאתו כעד ע"י המישטרה. בנוסף, ינקוט באמצעים סבירים וזמינים כגון בירור מול משרד הרשוי לגבי קיומו של רישיון נהגיה מתאים והזמנת חקירה פרטית (ראו בר"ע (מחוזי ירושלים) 2180/06 סתי נ' ביטוח ישיר איי.די.איי – חברה לביטוח בע"מ (נבו, 13.3.07)". באותו מקרה נפסק כי המבוטחת עצמה לא שלחה הודעה על קרות התאונה למבטחת ובית המשפט פסק מפורשות כי לא שוכנע כי המבוטחת מילאה אחר חובתה ושלחה הודעה למבטחת בדבר התאונה.

עם זאת, בהתאם להוראות סעיף זה, קיימת חובה לשלם לצד ג' את תגמולי הביטוח, שהמבטח חייב למבוטח ובילבד שהודיע על כך בכתב למבוטח תוך 30 ימים מראש והמבוטח לא היתנגד תוך תקופה זו. חוזר ביטוח 1998/8 אלמנטארי מתאריך 12.8.98 בנושא "טפול בתביעות צד ג'" אשר שפורסם באתר משרד האוצר במסגרת פרסומיה של רשות שוק ההון ביטוח וחיסכון (המוזכר בעיניין איילון מול מגדל) קובע כי על המבטח לפנות בדואר רשום למבוטח על דרישת צד ג', עת במקרה דנן אף בוצעה מסירה אישית "לאור האמור לעיל הכרעתנו כי התלונה האמורה מוצדקת וכי הנוהל התקין לטפול בתביעות צד ג' כפי שהוא מתחייב מחוק חוזה הביטוח הוא כמפורט להלן: במקרה בו מגיעה לחברת ביטוח, דרישת צד ג' לתשלום תגמולי ביטוח, והמבוטח לא נתן כל הודעה לחברת הביטוח אודות מקרה הביטוח, על המבטח להודיע למבוטח על דרישת צד ג' בדואר רשום, ובמידה ולא התקבלה היתנגדות המבוטח תוך 30 ימים, על המבטח לשלם את תגמולי הביטוח לצד ג'". כאמור, עולה שאלה האם נידרשת היתנגדות אקטיבית או שמא די בשתיקה מצד מבוטח כדי להקנות פטור מתשלום, הואיל וסעיף 24 (א)(2) לחוק מקנה אפשרות כן להכיר בכיסוי הבטוחי מקום בו יתברר שאי קיום החובה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור: "הפסיקה עסקה בחבות המבטח כלפי הצד השלישי במקרים שבהם חל סעיף 24 – כאשר המבוטח לא הודיע למבטח על קרות מקרה הביטוח לפי סעיף 22 לחוק, או לא שיתף עמו פעולה בבירור החבות לפי סעיף 23 לחוק (לתניות פטור נוספות בחוק חוזה הביטוח ראו סעיפים 18(ג)(1) ו-18(ג)(2) לחוק). במקרים רבים נפסק על ידי בתי המשפט, כי על אף שהמבוטח לא מסר הודעה כנדרש בסעיף 22, עומדת לזכות הצד השלישי הוראת סעיף 24(א)(2), משום שלא עלה בידי המבטחת להוכיח שהיה במחדל של המזיק-המבוטח כדי להכביד או למנוע את הבירור (ולר - ביטוח, עמ' 389-388; אליאס, עמ' 1253-1252). בעוד שסעיף 24, בנסיבות המתוארות בו, מאפשר למבטח להקטין את חבותו למידה בה היה חייב אילו קוימה החובה שבגדרה, הסנקציה בסעיף 25 היא שלילה מוחלטת של זכות המבוטח לקבל תגמולי ביטוח במקרה בו תביעתו נגועה במירמה."..

...

בעניין זה אני מקבלת את טענת ב"כ התובעת בנוגע לכלל הקפאת הזכירה שבעבר עת עד מעלה על הכתב פרטיה של התרחשות שהוא עד לה סמוך להתרחשותה וגם במהלך התרחשותה ולאחר מכן הוא נקרא להעיד בבית המשפט בדבר אותה התרחשות, או אז רשאי ביתה משפט לקבל את הרישום שנעשה כראיה לאמיתות תוכנו ואף לתת לו משקל מועדף על פני עדותו של העד אם המסמך בכתב נערך בזמן האירוע או בסמוך אליו; עורך הרישום עצמו מעיד בבית משפט על נסיבות עריכת הרישום, כאשר בענייננו לא חלקו על כך שהרישום נעשה על ידי הקראה טלפונית למשטרה ועל פי עדותו של העד ניתן לקבוע שיש להעדיף את הרישום על פני מה שנותר חרות בזכרונו (ראו והשוו: ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (4) 169).

הכלל הוא שניתן לקבוע ממצא על יסוד ראיה נסיבתית רק אם המסקנה כי הנתבעת ביצעה את העוולה היא המסקנה ההגיונית היחידה בנסיבות העניין (לעניין החלת בראיה הנסיבתית בדרך להכרעה בשינויים במחויבים גם כאשר עסקינן בהליך אזרחי ראו י' קדמי על הראיות חלק שני, עמ' 794 והאסמכתאות שם).

סיכומו של דבר, באשר למבחן הראשון, נראה כי המבוטח הפר את חובת היידוע שכן עולה כי לא פנה לחברת הביטוח – לא על מנת להודיע על התאונה ולא על מנת להפעילה לצורך כיסוי הוצאותיו.

לא שוכנעתי כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח שעשתה כל אשר לאל ידה ככדי להגיע לבירור החבות ועל כן, מקום בו חב המבוטח, הרי שקיים כיסוי ביטוחי.

על כן , ולנוכח האמור לעיל, אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 22,715 (משלא התמודדה בפועל עם גובה הנזק) וכן סך של 1450 ₪ הוצאות משפט וכן סך של 6120 ₪ שכ"ט עו"ד. המזכירות תגבה אגרה מחצית שנייה ותואיל להמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

לפניי תביעה כספית ע"ס 240,000 ₪ בגין לשון הרע, המוגשת נגד 3 נתבעות, ואשר הרקע העומד מאחוריה הנו הליך גירושין ומשמורת בין התובע לבין גרושתו, שהנתבעות הנן, עפ"י הנטען, החברות של הגרושה.

משלא הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת 3, חרף חלוף המועד, הגיש התובע ביום 3.5.23 בקשה למתן פס"ד בהיעדר, ומשמצאתי כי בוצעה מסירה כדין בהתאם לאישור המסירה שצורף לבקשה, נעתרתי לבקשה ונתתי ביום 8.5.23 פסק דין בהיעדר הגנה כנגד הנתבעת 3 על מלוא סכום התביעה.

הסמכות להורות על ביטול החלטה או פסק דין שניתנו במעמד צד אחד, קבועה בתקנה 131 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות החדשות"), ולפיה בית המשפט מוסמך לעשות כן "בתנאים שייראו לו". בפסיקה נקבע זה מכבר, כי קיימות שתי עילות לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה או בהעדר התייצבות: האחת, ביטול מחובת הצדק בגין פגם היורד לשורש ההליך; והשנייה, ביטול לפי שיקול דעת בית המשפט (רע"א 1059/23 חברת אחים משהור בנין ופיתוח בע"מ נ' ארלנגר בע"מ בהקפאת הליכים (16.7.23)).

לטענת המבקשת, אי הגשת כתב הגנה נעוץ בכך שהיא לא הייתה פנויה להיתמודד עם מתן מענה לתביעה, עקב נסיבות רפואיות של אמה שאף נפטרה באותה התקופה, חודש דצמבר 2022, וההשלכות הרגשיות והמצב הנפשי בו הייתה המבקשת שרויה, המגובים בתעוד רפואי מתאים אשר צורף לבקשה, זאת לצד העידר היכולת להיתמודד עם הטיפול המשפטי.

...

שנית, לעניין סיכויי ההגנה, ולאחר שעיינתי בנוסח פרסום לשון הרע המיוחס למבקשת, כמפורט גם בסעיף 26 לתגובת המשיב, ועיקרו הוא בביטויים המייחסים למשיב תדמית שלילית, לכאורה, בתחום האבהות, כאשר הרקע שלהם הוא הליך הגירושין שבין המשיב לבין גרושתו.

לא שוכנעתי, כי מדובר במקרה 'מובהק' בו סיכויי ההגנה קלושים 'במיוחד' ומשכך יש לתת למבקשת הזדמנות להוכיח קיומה של הגנה בדין לעצם דבר הפרסום ועוצמתו, או לחלופין להשמיע את טענותיה לעניין גובה הפיצוי שיש לפסוק נגדה, ככל שייפסק.

לצד האמור, טענת המשיב באשר לפגיעה הדיונית שנגרמה לו המתבטאת בעיכוב מסוים בבירור ההליך, ניתנת לריפוי ע"י קביעת מועדים קרובים לתחילת בירור התביעה, והכל כפי שיבואר בהוראות האופרטיביות שיינתנו על ידי בסוף החלטתי זו. לעניין ההוצאות - לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, נתתי את דעתי לפגיעה הדיונית במשיב, ולאחר שנתתי את דעתי לכך שהמבקשת מתקיימת מקצבה של הביטוח הלאומי ומיוצגת כיום על ידי הסיוע המשפטי, אני מורה כי המבקשת (הנתבעת 3) תישא בהוצאות הבקשה בסך של 1,200 ₪, אשר ישולמו על ידה תוך 30 יום מהיום, ללא קשר לתוצאות ההליך.