הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים - תפקיד ציבורי חשוב

כך מעדותו - "חיובי הגובלים מכוח החוק הישן, מצריכים בדיקה מאד מעמיקה מצד הגזברות בשל היותם סיכון שבמהות, וסיכון בקרה. להבדיל מחוק היטלים, חיוב גובלים מחייב בדרך של חישוב ההוצאה. כלומר, תפקידי היה לבדוק שההוצאה בוצעה, כלומר, התושב לא נפגע, ושלפי החוק, כל ההוצאות שאמורות להיכלל בחיוב, אכן נכללות בחיוב. לקח לי תקופה מסויימת להכנס לתחום הזה, בגלל שזה לא תחום שקיים ברשויות אחרות נכון להיום, זה היה פעם נחלת כולם. אני באתי מרשות שהיא רשות היטלית. נכנסתי לנושא, ותוך ביצוע כל הפעולות שלי בסדר העדיפויות של הרשות, גם למדנואת זה, גם בדקנו את זה, ובסופו של יום הוצאנו את החיוב כמו שהוצא, באישור של מהנדס המועצה ושלי" (ע' 38, ש' 24-32).

היטל הסלילה נועד לממן את פעילותה של הרשות המקומית ובכלל זה והאנטרס הצבורי מחייב תשלומו של החוב, שכן - "גביית תשלומים אלה, מכל הנישומים החייבים בהם, מבטאת את האנטרס שבגביית מס אמת ומתחייבת מן ההכרח לנהל ניהול תקין את כספי הציבור (השוו ע"א 8417/09 עריית ירושלים נ' לוי, פסקה 19 (21.8.2012); עע"ם 1164/04 עריית הרצליה נ' יצחקי, פסקה 9 (5.12.2006)). קביעה שלפיה תחסם דרכה של הרשות מגביית חובותיה אלה מטעמי שהוי גורמת נזק לקופה הציבורית. היא מובילה לחלוקה בלתי שויונית של הנטל המימוני המוטל על תושביה. מכאן חשיבות הגביה" (סעיף 24 לעניין קורן).

האם מנועה המועצה מלגבות את התשלום השלישי לדמי ההישתתפות מתוקף סעיפים 3(ז) ו-12(ג) לחוק העזר ? טוענים התובעים, כי חיוב התובעים בדמי הישתתפות לאחר ששולם ההיטל מכוח חוק העזר החדש, לוקה בהעדר סמכות, באשר הוראות חוק העזר החדש אינן מסמיכות את המועצה לגביה כאמור ואין לגבות מס אלא בהסמכת הרשות על פי חוק (עע"מ 7749/09 אורט ישראל חברה לתועלת הציבור נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים (30.11.2011)).

...

איני מקבלת טענה זו. יובהר כי לטעמי כולל חוק העזר החדש הוראות מעבר, כאלה הן ההוראות בסעיפים 2, 3, 12 לחוק העזר החדש, המסדירות את מצבי הביניים.

למעלה מן הדרושה אציין כי אין בסמכותו של מהנדס המועצה לפטור את התובעים מחובתם לשלם היטל, וממילא אינו בעל היכולת לאכוף החלטה זו. על כן, גם טענה זו נדחית.

סוף דבר דין התביעה – להידחות.

הוראת פטור זו נועדה לעודד הקמת מפעלי תעשיה ומלאכה באיזורי עדיפות לאומית ובכך לקדם אינטרסים צבוריים חשובים.

הוראות נוהל אלו הן בבחינת הנחיות מנהליות אשר נקבעו על ידי הרשות על מנת להדריך את עצמה במילוי תפקידה ובהפעלת שיקול הדעת (ראו לגבי הנחיות פנימיות, בג"ץ 10907/04 סולדוך נ' עריית רחובות, פ"ד סד(1) 331 (2010); יצחק זמיר "הנחיות מינהליות" הפרקליט לח א 18 (תשמ"ח- תשמ"ט); עע"מ 9187/07 לוזון נ' משרד הפנים (24.07.2008); יואב דותן "פירסום הנחיות מינהליות" משפט וממשל ג(2) 475, 476 (תשנ"ו)).

לעיתים הרשות אף מחויבת לשקול האם לשנות את מדיניותה, בין בשים לב לשינוי נסיבות חצוני, בין בשל הניסיון שהצטבר, השינויים בצרכים הציבוריים, שנויי חקיקה רלבאנטיים וכדומה (ראו בג"ץ 3008/92 הולצמן נ' מפקח עבודה ראשי במשרד העבודה והרווחה, פ"ד מז(1) 642, 648 (1993)).

החלת שינוי במדיניות למפרע עלולה לפגוע במי שסמך על ההנחיות וכלכל צעדיו בהתאם (ראו דברי השופט י' זמיר בבג"ץ 7691/95 שגיא נ' ממשלת ישראל, פ"ד נב(5) 577, 597, (1998); בג"ץ 1398/07 לביא-גולדשטיין נ' משרד החינוך - האגף להערכת תארים אקדמיים מחו"ל (10.05.2010); בג"ץ 5060/96 קהלני נ' ראש-הממשלה, פ"ד נד (3) 270 (2000); עע"מ 7749/09 אורט ישראל חברה לתועלת הציבור נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים (30.11.2011)).

...

סוף דבר בשים לב לכל האמור הגעתי למסקנה כי טעתה הוועדה כאשר דחתה את בקשתו של העותר על הסף.

שוכנעתי כי עסקו של המשיב, מוסך לתיקון רכבים, עונה להגדרת "מפעל למלאכה" ועל כן היה על הוועדה לדון בבקשה לגופה.

על כן אני מקבל את העתירה.

נוכח כל אלה הרי שעל הרשות, ברצותה להשתחרר מהסכם, להפעיל את שיקול דעתה בסבירות ותוך היתחשבות ראויה בכל השיקולים הצריכים לעניין, ובהם העקרון היסודי בדבר קיום חוזים ועיקרון ההגינות, ולמולם, חובתה של הרשות השלטונית למלא את תפקידיה ולהגשים את האינטרסים ואת הערכים שעליהם הופקדה בדין [ראו: ע"א 64/80 בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ (בפרוק) נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 589, 600].

כך הוא לגבי הצד השני לחוזה שילטוני, אשר יוכל בתוך מסגרת זמן סבירה להודיע על רצונו בביטולו, וכך הוא לגבי הרשות הציבורית, ולו כדי לקדם תכלית ציבורית חשובה שהיא אחראית לה" ועוד בהקשר של הסכם בעיניין ארנונה נאמר: "הסכם כזה עשוי לחייב את הרשות המקומית במהלך אותה קדנציה, אולם סופיותן של השומות המוסכמות לעתיד לבוא ילך וייחלש ברבות השנים, ולנישום ולרשות המקומית יש סיכוי הולך וגובר לערער על סופיותן של השומות" (ה. רוסטוביץ - ארנונה עירונית).

בין השיקולים שיבואו בחשבון בהקשר זה, ניתן למנות את משך הזמן שלגביו מבוצעת התחולה הרטרואקטיבית, מידת ההסתמכות מצד הנישום ומידת היעילות והצדק שבחיוב למפרע [ראו: עע"מ 7749/09 אורט ישראל נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, [פורסם בנבו], (20.11.11); ע"א 8417/09 עריית ירושלים נ' ששון לוי, [פורסם בנבו], (21.08.12); ע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מיתקדמת נ' עריית טירת הכרמל, פ"ד נו (2) 773, 789].

...

העתירה בתמצית: עניינה של עתירה זו בשתי דרישות חיוב משלימות לתשלום ארנונה לשנים 2012 ו-2013, בגין תחנות הטרנספורמציה ותחנת המיתוג וטרובינת הגז קיסריה המצויות בתחום שיפוטה של המשיבה (להלן ביחד: "הנכסים שבמחלוקת"), אשר הושתו על העותרת, תוך חריגה מהסכמי הפשרה עליהם חתמו הצדדים בשנים 2004 ו-2005, (להלן: "הסכמי הפשרה"), ואשר היוו הודעה מטעם המשיבה בדבר השתחררותה מההסכמים הנ"ל. יצויין כבר עתה כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוגשו לעיוני הגעתי לכלל דעה כי יש מקום לקבל את העתירה באופן חלקי, כפי שיפורט בהמשך.

יצוין גם, כי עובר להגשת העתירה, הגישה העותרת ביום 13.05.13, "בקשה דחופה להארכת מועד להגשת עתירה מנהלית". לאחר קבלת תגובת המשיבה, החלטתי להיעתר חלקית לבקשה, כך שניתנה לעותרת ארכה להגשת עתירה מנהלית עד לא יאוחר מיום 16.06.13.

סיכום: אשר על כן, ומהטעמים שפורטו לעיל, אני קובע כי, החלטת המשיבה להשתחרר מהסכמי הפשרה הייתה סבירה ובדין יסודה.

עם זאת, אני קובע, כי דין שומות הארנונה המשלימות מיום 23.07.12 ומיום 13.02.13 להתבטל.

בנוסף, אני קובע, כי הוספת הסיווג "תחנות טרנספורמציה" בצו הארנונה משנת 1995, נעשה שלא כדין, בניגוד לדיני ההקפאה ולפיכך דינו להתבטל.

המדובר לכאורה במשרה ציבורית במסגרת משרד ממשלתי חשוב, אשר מופקד על תחומים חשובים הנוגעים לחיי האזרח.

הרי, כאמור, שירת המערער במשרד הפנים וכיהן בתפקיד רב סמכות, כממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים.

אכן, המערער נתבקש על-ידי ג'נחו להפעיל השפעתו, והוא פעל בנושא זה ברצון ובהתלהבות, כשהוא משתמש במעמד, בסמכויות ובכוחות שהיו אצורים בו משום תפקידו הצבורי ומעמדו הרם כממונה על המחוז.

...

המערער נעצר, נערך חיפוש מקיף מאוד בביתו ובמשרדו, ובסופו של דבר התגבש החומר שנאסף לכתב אישום, אשר הוגש כנגדו לבית המשפט המחוזי בירושלים.

באותו פסק-דין, בעמ' 820, נקבע לאמור: "אין למצוא פסול בשיקולו של בית המשפט ששמע דבריו (של העד-ד' ל') והגיע לכלל מסקנה, כי ככל הנראה היה נוח יותר לעד בנסיבות המקרה, לאמת, על-ידי איזכור והפניה, את מה שאמר כבר במשטרה מאשר לחזור באופן מפורש ובפרוטרוט, בנוכחות המערערים, על דברים, שיש בהם כדי להפלילם". הלכה זו שרירה וקיימת, והיא יפה גם לענייננו.

לסיכום גזרה שופטת המלומדת את דינו של המערער ל-3.5 שנות מאסר לריצוי בפועל ו-10,000 ש"ח קנס או חודשיים מאסר תמורתם.

במשך חודשים ניהלה המשטרה חקירה סמויה, יעילה ואחראית, וכל אותה עת לא חשפה את החשדות ולא הפיצה שמועות, ולא דלף דבר, שעלול היה לגרום עוול כבד אם בסופו של דבר החקירה אינה מאמתת את החשד.

אשר-על-כן דין הערעור לדחייה גם באשר להרשעה וגם באשר למידת העונש.

בסעיף 58 לעתירה זו נטען כי העותרות "אינן שונות" מבתי ספר תיכונים צבוריים אחרים בחיפה או בארץ וכי פעילותן זהה לשל אותם בתי ספר צבוריים; ובסעיף 62 לעתירה נטען כי: "העותרות פועלות פורמאלית כבתי ספר פרטיים, אך הלכה למעשה, בפועל פועלות בהנחייתו של משרד החינוך כמו בית ספר צבורי לכל דבר ועניין". יתכן מאוד שיש סתירה בין שתי הטענות מעלה, המחייבת כשלעצמה לדחות את שתיהן; אך מעבר לכך – העותרות לא הציגו נתונים לגבי בית ספר אשר זהה במאפייניו, ואשר מסווג בסווג אחר או שמקבל פטור מארנונה.

משמע, שהפטור המבוקש מכוח שני הסעיפים מותנה בעקרון דומה – ועל מנת לקבל אותו יש צורך להראות כי המוסד שבנכס "אינו למטרות רווח" והפטור ניתן לגבי שטח "אשר אין בו פעילות עסקית" (ובאשר לסעיף 4(א)4(א) ראו בהרחבה את דנ"מ 6673/12 עטרת בנות ירושלים נ' משרד הפנים - הממונה על מחוז ירושלים (23.3.2015)).

חשובה לא פחות אמירה נוספת של רינת המזכירה שלא הובאה להעיד כאמור ולסתור הנטען, לדבריה גב' מודן אינה נימצאת בסניף המערערת אלא היא "אישתו של המנכ"ל", אמירה חשובה לגביה לא נחקרה כלל אלדן בחקירה הנגדית ומשמעות עובדה זו, השכר הגבוה שמקבלת גב' מודן הוא למעשה תשלום לא עבור תפקיד ביצועי של מנהלת פדגוגית כטענתה, המנהלת היא גב' ישעיהו, אלא שתשלום שכרה של מודן מהוה דרך למשיכת כספים מהמערערת (סכומים שנעים בין 27,959 ש"ח ל-29,241 ש"ח) או במילים אחרות הפקת רווח מהכנסות המערערת.

...

רוצה לומר, שהטענות שלהן "מערבבות" בין הטיעון לגבי הפטור המיוחל (שנדחו לעיל), לבין הטענת לגבי ההפליה (שנדחות) לבין הטענות לגבי הסיווג.

הציטוטים מדגימים את הקושי להפריד בין הרכיבים השונים של טיעוני העותרות, אך החשוב בשלב זה של הדיון הוא שלמעשה העותרות לא מצביעות על הפגם המינהלי המחייב התערבות של בית המשפט ולא שוכנעתי כי יש הכרח להוסיף סיווגים שלא קיימים או שהסיווגים הקיימים לא סבירים.

סיכום – אשר על כן, ולאור כל האמור מעלה במצטבר, אני דוחה את שתי העתירות.