המינהל נגד בר רשות דחיית תביעה כספית בחוזה

1) מונחת לפניי תביעה כספית להורות לנתבעים לפצות את התובעת בגין איחור בהחזרת מושכרים וכן בגין חובות נוספים.

[1: ) שורות 31-30, עמוד 15] 8) מחומר הראיות עולה, כי נוכח העובדה לפיה המחזיקים, ביניהם אבדר, השתמשו בשטחים חקלאיים שהוקצו להם על-ידי מינהל מקרקעי ישראל (כשמו בעבר, וכיום רשות מקרקעי ישראל) (להלן: "המינהל") שלא לפי ייעודם המקורי אלא לצורכי ייצור ומסחר, הגיש המינהל בשנת 2008 מספר תביעות אזרחיות לבית משפט השלום בירושלים - שהדיון בהן אוחד - למתן צו מניעה קבוע שאוסר על המחזיקים כל שימוש במקרקעין לצורכי איחסנה, ייצור ומסחר [ת.א. 21090/08 מינהל מקרקעי ישראל נ' יוסף כהן ואח'].

תמצית טענות הנתבעים 29) הנתבעים טוענים מנגד, כי יש לדחות את התביעה נגדם מפאת מצגי שוא, הטעיות והפרת חובת תום הלב מצד התובעת ואבדר, שעולים כדי הפרת חוזי השכירות.

...

תמצית טענות הנתבעים 29) הנתבעים טוענים מנגד, כי יש לדחות את התביעה נגדם מפאת מצגי שווא, הטעיות והפרת חובת תום הלב מצד התובעת ואבדר, שעולים כדי הפרת חוזי השכירות.

82) לעניין טענת התובעת לפיה הנתבעים התרשלו בבדיקת מצב הנכס לפני כריתת חוזי השכירות - לאחר שנתתי את דעתי לטענה זו, הגעתי לכלל דעה כי אין מקום לקבלה בנסיבות העניין.

" חוזה לא חוקי 83) כאמור, ומשעמדתי על כך כי חוזי השכירות נעטפים במעטפת העדר-החוקיות, בעיקר מצד התובעת [סעיפים 30 ו-31 בחוק החוזים], סבורני כי בכל מקרה, אין התובעת יכולה להיבנות עליהם בנסיבות העניין בעתירתה לפסיקת פיצויים, בפרט, פסיקת פיצויים מוסכמים כפי שהיא עותרת בתביעתה.

סיכום 84) לאור האמור, התביעה נדחית.

יצויין כי המדובר בתובענה שהוגשה ע"י האגודה כנגד שניים מחבריה, בגין שימוש במקרקעין שהנם בבעלות רמ"י, וכאשר התובעת והנתבעים הנם ברי רשות במקרקעין.

בדו"ח החוקר נכתב כלהלן: "האגודה אינה אוכפת פסק בוררות של הגב' רחל פרץ. המדובר במחדל חמור ביותר שלא ברור מהממצאים מה גודלו, זאת היות ולא צוין מועד סיום תקופת ההסכם בין גב' פרץ לחברת מוטורולה...כך או כך עולה מהממצאים שתקופת ההסכם הסתיימה... הנני מורה לועד ההנהלה לפעול בנחישות וללא כל דיחוי, ליישום פסק הבוררות משנת 1998, ככתבו וכלשונו, לרבות נקיטת כל האמצעים המשפטיים להחזרת הכספים שהועברו לגב פרץ בעוד שהיה צריך להעבירם לאגודה..". השאלות המצויות במחלוקת האם הוכח ע"י התובעת כי לא ניתנה על ידה הסכמה להארכת הסכם השכירות הראשון בין חברת פלאפון אשר תוקפו פג ביום 15/12/05? האם הסכמה שניתנה לטענת הנתבעים בע"פ או בהתנהגות, הנה הסכמה תקפה ומחייבת של התובעת? האם כעולה מפסק הבורר, הארכת החוזה תלויה וכפופה להסכמה בכתב מהאגודה והרשות? האם הארכת ההסכם השכירות הראשון, נעשה בנגוד לפסק הבורר משנת 1998? קרי, האם הנתבעים קיבלו את הסכמת התובעת בשנת 2005 ו- 2011 להארכת החוזה עם פלאפון כמפורט בפסק הבורר? ככל שיעלה כי הנתבעים לא קיבלו את הסכמת התובעת כנדרש, האם זכאית התובעת לקבל את כספי התמורה שהתקבלו אצל הנתבעים מחברת פלאפון בשל התעשרותם שלא כדין, מ-2005 ואילך? האם השמוש שנעשה ע"י הנתבעת במקרקעין מושא התביעה, הנם בנגוד להסכם המשבצת , בנגוד למטרה החקלאית שלהן והאם קבלת דמי השכירות ע"י הנתבעת מחברת פלאפון, מהוים התעשרות שלא כדין על חשבון התובעת? האם קבלת דמי השכירות ע"י הנתבעת ומאידך תשלום דמי שכירות ע"י חברת פלאפון לרשות מקרקעי ישראל, היא בעלת הקרקע, מזכים את התובעת בתשלום מלוא דמי השכירות אשר התקבלו בגין הקרקע החקלאית והשמוש החורג שנעשה בהם? האם הנתבעים התעשרו שלא כדין על חשבון התובעת שכן עשו שימוש חורג בקרקע חקלאית של התובעת – ללא הסכמתה? האמנם כל שימוש החורג מן השמוש הקבוע בהסכם, מהוה הפרה יסודית של הסכם המשבצת עליו חתומה הנתבעת? וככל שכן, מי הוא בעל הזכות הזכאי לקבלת הכספים בגין התעשרותה של הנתבעת שלא בהתאם לחוזה השכירות? האם העובדה כי קרוב משפחתה של הנתבעת כיהן כיו"ר וועד ההנהלה בעת חתימת הצדדים על ההסכם המקורי, הנה ראייה מספקת ומצליחה כשלעצמה להרים את נטל הראייה לכך שעסקינן היה בהעדפה פסולה של הנתבעת אל מול יתר חברי האגודה, במינהל לא תקין ובהתנהלות לא שויונית? ככל שכן, האמנם בית משפט זה, במסגרת תביעה זו, הנו הסמכות הרלוואנטית לידון בטענות אלו? דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתב התביעה, ושמעתי את טענות הצדדים, על נימוקיהם, הגעתי להחלטה כי דין התביעה להדחות, ולהלן נימוקי בהרחבה.

ככל שרמ"י קיבלה תשלום בגין השמוש החורג במקרקעין, כיצד יכולה התובעת, שהנה רק ברת רשות במקרקעין לצורכי חקלאות לטעון כי היא זו זכאית לדמי השכירות מושא החוזי וכי הנתבעת התעשרה על חשבונה? אין מחלוקת כי בשנת 2005 ובשנת 2011, המקרקעין מושא התביעה, אשר כאמור הוחכרו ע"י רמ"י לתובעת כברת רשות לצורכי חקלאות, היוו קרקע חקלאית עם שימוש חורג, אשר חברת פלאפון משלמת בגין השמוש החורג לרמ"י תשלום כלשהו.

...

משכך, טענה זו, לפיה הסכמת האגודה לבניית האנטנה מלכתחילה ניתנה שלא כדין, ובשל שחיתות פנימית, דינה להידחות על אתר, לענייננו, בהיותה לא רלוונטית ובשים לב לפסק הבורר מיום 5/8/98 אשר קבע כי " הנתבעת חתמה הסכם עם חברת מוטורולה בתום לב ובאישור כל המוסדות". הסכמת האגודה לבניית האנטנה היא לפיכך מהווה נתון מוגמר, לפחות בשלב ההתחלתי של בניית האנטנה, ועד לשנת 2005.

דה עקא שלענייננו אין מנוס אלא לקבל את גרסת הנתבעת כי הסכמה שכזו אכן ניתנה לה בעבר.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

בית משפט השלום בירושלים ת"א 54220-01-11 מינהל מקרקעי ישראל נ' אוחיון ואח' בפני כבוד סגנית הנשיא דורית פיינשטיין תובעים: מינהל מקרקעי ישראל נתבעים: 1.שלמה אוחיון 2.אסתר אוחיון 3.אבן ספיר מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ פסק דין

מכוח הסכם זה מקבלים חברי אגודת המושב רשות להחזיק בחלקות אדמה המיועדות למגורים ולשימוש חקלאי.

כלומר, זכותם של חברי האגודה והנתבעים בתוכם היא זכות של בר רשות במקרקעין.

על-כן, בהתאם לעמדת המנהל המיוחד ולהחלטת בית המשפט המחוזי ניתן לידון בתביעה הכספית רק החל מהתקופה שלאחר שניתן צו הכנוס נגד הנתבעים.

הנתבעים טענו בסיכומים שאין כל אפשרות לידון בתביעה הכספית מכיוון שהיא לא הוגשה במסגרת הליכי פשיטת הרגל ולא הוגשה כתביעת חוב, אך אני דוחה את הטענה כבר כעת שכן היא עומדת בסתירה להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.5.17 שהתיר לרמ"י להמשיך בתביעה זו תוך שהגביל את תביעת הסעד הכספי רק לתקופה שהחלה לאחר מתן צו הכנוס לנכסי הנתבעים (החלטת ביהמ"ש המחוזי צורפה להודעת התובעת מיום 24.5.17).

...

הנתבעים טענו בסיכומים שאין כל אפשרות לדון בתביעה הכספית מכיוון שהיא לא הוגשה במסגרת הליכי פשיטת הרגל ולא הוגשה כתביעת חוב, אך אני דוחה את הטענה כבר כעת שכן היא עומדת בסתירה להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.5.17 שהתיר לרמ"י להמשיך בתביעה זו תוך שהגביל את תביעת הסעד הכספי רק לתקופה שהחלה לאחר מתן צו הכינוס לנכסי הנתבעים (החלטת ביהמ"ש המחוזי צורפה להודעת התובעת מיום 24.5.17).

בנסיבות אלה ומכיוון שהנטל מוטל על התובעת להוכיח את השטחים בגינם היא תובעת דמי שימוש וכן לאור העובדה שהפער בין גרסאות הצדדים אינו כה רב – אני קובעת שיש לחייב בדמי שימוש עבור 80 מ"ר כפי שהודה אלי אוחיון בשם הנתבעים ולא מעבר לכך.

מכיוון שעל התובעת מוטל הנטל להוכיח את תביעתה בעניין ומכיוון שאכן מדובר בפער קטן, מה שתורם לכך שכפות המאזניים נותרות מעויינות בנקודה זו, הרי שאני קובעת שיש לחייב בדמי שימוש ראויים עבור מבנה זה בשטח של 54 מ"ר בלבד.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה בהתאם לאמור לעיל.

לחילופי חילופין טען הנתבע, כי דין התביעה להדחות מפאת היותו "בר רשות" וכן טען, כי הוא זכאי לזכויות מכוח שנים או מכוח רישיון שימוש בלתי הדיר במקרקעין, שהוענק לו בהסכמה ובידיעה.

לאור החלטת ההנהלה הנ"ל, ביום 6.11.2006 נחתם בין הרשות ובין הנתבע "הסכם לפצוי כספי (פינוי מקרקעין)". במסגרת הסכם זה, קיבל הנתבע פיצוי בגין השבת שטח של 11.058 דונם המצוי בישוב עין העמק.

מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע, וכן תצהיר של ארבעה עדים נוספים, אשר הצהירו, כי הורי הנתבע והנתבע אחריהם מחזיקים "בשטח" עוד טרם הקמת המדינה וכי דין ומעמד אחד לקרקעות המושבות ולקרקע נשוא התביעה בכל הנוגע לסוגיית הזכויות של המתיישבים בקרקעות, שהנה מעין זכות חכירה חקלאית וזכות להתניית השבת הקרקע כנגד קבלת פיצוי בהתאם לנוהלי המינהל והחלטותיו.

בהעדר הוכחה מטעם הנתבע לשימוש בחלקה 31 משך שנים רבות ובהעדר הוכחה לעניין הסכמת המינהל או קק"ל או התובעת לשימוש הנטען, בהעדר הוכחה לעניין היות הנתבע בר רשות בחלקה 31 ובהעדר הוכחה לעניין אומד דעת הצדדים ורצונם לחתום על חוזים כאלה או אחרים, מצאתי כי הפסיקה שהובאה על ידי הנתבע (ת"א 9558-10-15 דיור ב.פ. בע"מ נ' שמיע ואח' (גבעת עמל); ת"א (חי') 19582-12-10 יעקב סלומון נ' ממ"י; או ע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי, פ"ד טז 2901) אינה רלוואנטית לענייננו.

...

הנתבע טען, כי הוא והוריו לפניו החזיקו במקרקעין חזקה נוגדת ארוכת שנים, למעלה מ- 25 שנה קודם לכניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969, ביום 1.1.1970, הכל בידיעת הגופים המיישבים וקק"ל. על כן נטען, כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להתקבל.

על כן, אני מורה לנתבע לסלק ידו מהמקרקעין נשוא התביעה (חלקה 31 בגוש 11072) ולהחזיר החזקה בהם לידי התובעת כשהם פנויים מכל אדם, נטוע וחפץ ולהימנע מכל מעשה שיש בו משום הסגת גבול במקרקעין.

פינוי מעשי הסגת הגבול של הנתבע מהמקרקעין על ידי התובעת יבוצע בהתאם להוראות הדין ולא יטילו עליה כל אחריות לכל נזק שייגרם במהלך הפינוי, בכלל ועקירת עצי הזית ששתל הנתבע בפרט, והנתבע ישלם לתובעת את מלוא הוצאותיה בגין הפינוי, מיד עם קבלת דרישה מהתובעת, בין אם התובעת תבצעם בעצמה או על ידי מי מטעמה ובין אם תבצעם באמצעות לשכת ההוצאה לפועל.

ההליך והרקע לפתיחתו עסקינן בתביעה כספית של רמ"י נגד הנתבע המתגורר ומחזיק כבר רשות בנחלה מס' 78 המצויה במשבצת מושב שדה עוזיהו (חלק מחלקה 28 בגוש 2495; להלן: "נחלה 78").

ביום 17.4.19, לאחר מספר דחיות של מועד פינויים המיועד של השימושים החורגים ע"פ פסק הדין שניתן בהליך הראשון, חתם הנתבע, במסגרת תיק ההוצאה לפועל שניפתח לביצועו, על הסכם פשרה שבגידרו התחייב לבצע את פסק הדין עד ליום 29.6.19 (להלן: "הסכם הפשרה").

סעיף 20ב להסכם אוסר הקמת מבנים ללא קבלת הסכמת התובעת וסעיף 20ד אוסר מסירת זכות השמוש במקרקעין לאחר ללא הסכמתה [ראה בענין זה ע"א 1257/01 אביעזר נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקי ישראל, פ"ד נ"ז(5) 625].

במצב הדברים המתואר לעיל יש הרבה יותר מלתמוה על דרישת הנתבע בסיכומיו להורות על דחיית התביעה ולמיצער – על חיובו בדמי שימוש ראויים החל משנת 2015 בלבד – מועד דו"ח הפיקוח הראשון של ארנון רזניצקי מטעם התובעת (מוצג ז), ורק בהתייחס לתקופה המוקדמת בחודשיים והמאוחרת בחודשיים לכל דו"ח פקוח.

...

מבחינת תקופת השימוש – ישנה מחלוקת זהה לזו הנתונה לגבי שימוש מס' 1 ובהתאם לשהוכרע לגביה אני קובעת כי מועד התחלת השימוש – 1.1.2010 וסיומו הוא כמוסכם - 11.9.17.

הנתבע מחה על עצם תביעתו כמי ששירת את אינטרס המדינה בהתיישבותו במקום, תוך שהוא תוקף את התובעת ומדיניותה, בדומה לנטען לא אחת בתביעות כגון דא, ותוך שהוא מוחה על אי נכונות ב"כ התובעת להגיע להסדר עימו, אלא שבכך יש משום התעלמות משתי נקודות חשובות: ראשית, בסופו של דבר נמצא הנתבע עושה שימוש מסחרי בנחלתו במשך שנים תוך גריפת רווחים מן הסתם.

בהינתן כל אלו והסך הנפסק בפועל (תוך הביאי בחשבון את ההפחתה המשוערת לגבי שימוש מס' 4), מורה אני כי הנתבע ישלם לתובע בתוך 90 ימים, בהינתן התקופה, את דמי השימוש הראויים שנפסקו כאמור וכן שכ"ט עו"ד המועמד, שלא בהקפדה על שורת הדין, ע"ס של 30,000 שקלים.