המחאת זכות הנושה ללא הסכמת החייב: תוקף משפטי

מכל מקום, במנותק מהאמור, העיר בית המשפט הערות לכאוריות הן ביחס לחובת התובעת להפקדת הערובה שנקבעה בתביעה הראשונה הן ביחס לקשיים משפטיים במישור תוקפה של המחאת הזכות כלפי הנתבעת.

בית המשפט עמד שם על האופן שיש בו לבחון את תוקפה של המחאת זכות בנגוד להגבלה כאמור, תוך שמצא כי בנסיבות המקרה ניתן לתת תוקף להעברה שנעשתה בלי לקבל את הסכמת החייב (ובנגוד להוראות ההסכם עמו) וזאת במישור היחסים שבין הממחה לנמחה בלבד (בעניינינו: בין חי מגדלים לתובעת); ובלא שיהיה לה תוקף במישור היחסים שבין הנמחה לחייב (בעניינינו: בין התובעת לנתבעת) בלי הסכמת החייב (בעניינינו הנתבעת) (ראו בפיסקה 23 לפסק דינו של כבוד השופט י' טירקל).

בית המשפט עמד שם במפורש כי בנגוד לצד שלישי שלא היה צד להסכם בין החייב לנושה (הממחה), הרי שלחייב עצמו בודאי עומדת הטענה כי המחאת זכות שנעשתה בנגוד להסכם עמו אינה תקפה כלפיו (שם, בפיסקה 20).

...

די בכך כדי להצדיק שלא להיעתר לבקשה לצירוף תובעת שחוסלה, שהתאגדותה פקעה ושאין לה עוד אישיות משפטית.

מהטעמים שפורטו לעיל, אין מקום להיעתר לבקשת התובעת לתיקון כתב התביעה לצירופה של חי מגדלים כתובעת נוספת.

במצב דברים זה – בקשת הנתבעת מתקבלת ואני מורה על סילוק התביעה על הסף.

בהחלטה שניתנה ביום 1.3.20 קבעתי כי לצרכי אגרה יש לסווג את התביעה כתביעה כספית: "במקרה דנן, המדובר בסכום המעוכב בקופת בית המשפט בהליך חידלות פרעון, וככל שתנתן הצהרה בדבר זכות התובעת לכספים אלה אין צורך בהליך משפטי נוסף כדי לקבלם. לאור עובדה זו, וכאשר מדובר בסכום כסף מוגדר וידוע מראש, אשר לפי כתב התביעה עומד על 637,482 ₪, יש לראות בתביעה כתביעה כספית לעניין תשלום האגרה.

התובעת אף מפנה לחוק המחאת חיובים , התשכ"ט – 1969, וטוענת כי עפ"י חוק זה, רק נושה יכול להמחאות זכות ללא הסכמת החייב.

האם המחאת הזכויות נעשתה כדין? את תקפותו של כתב המחאת זכויותיה וחובותיה של התובעת לטובת נתבעת מס' 2, אשר נעשה על ידי זאב כבעל נושא משרה בתובעת, יש לבחון, בראש ובראשונה, על רקע כללי חריגה מסמכות, כפי שהתגבשו בחוק החברות, תשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות").

...

מאחר והחלטתי לקבל את התביעה לגופה, ההכרעה באותה טענה מקדמית כנגד המחאת הזכות הופכת למיותרת, אולם למעלה מהדרוש, אני סבור כי יש ממש בטענה.

כך שנראה כי מדובר בטענה שנולדה לצורך ההליך, ותו לא. אשר על כן אני דוחה את טענת הקיזוז.

מכל מקום, לא מצאתי כי התובעת ביססה כנדרש את דרישתה לפיצוי כאמור ואני דוחה דרישה זו. סוף דבר: התביעה מתקבלת.

למעלה מהדרוש, אציין כי כפי שיפורט בהמשך, הנתבעת הוכיחה כי הסכומים ששולמו על ידה היו בהתאם להמחאת זכויות ובהתאם לסיכומים שהיו בתוקף עוד לפני שקבלה את צו העיקול.

סעיף 7 לחוק המחאת חיובים קובע כי" (א) זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה.

הכלל הנהוג בפסיקה הוא כי המחאת זכות כספית גוברת על עיקול שהוטל לאחריה: "ככלל, התחרות בין עיקול ובין המחאת זכות מוכרעת על פי הסדר הכרונולוגי של מועד הווצרותם: "אם קדמה ההמחאה לעיקול, העיקול אינו תופס. נושה יכול להטיל עיקול על נכס של חייבו, אולם ההמחאה העבירה את הבעלות בזכות, היא איננה עוד נכס של הממחה, ואינה חשופה לעיקול מצד נושיו. לעניין זה יש לכאורה חשיבות רבה למועד העברת הבעלות בזכות... בהמחאה של זכויות כספיות, עוברת בדרך כלל הבעלות לנמחה בעת הסכם ההמחאה, לפני ההודעה לחייב. משום כך, אפילו הוטל העיקול בפרק הזמן שבין הסכם ההמחאה לבין מועד ההודעה לחייב, הוא יידחה מפני זכותו של הנמחה (לרנר המחאת חיובים, בעמ' 351-352)" (ראו: הפ (ת"א) 32832-04-13 מדינת ישראל – הרשות הממשלתית למים וביוב נ' פורמלית (פורסם במאגר משפטי)).

...

סוף דבר סוף דבר, בהעדר ראיות ממקור ראשון מטעם התובעת, לאור ביטול ההסכם עם סאדר והנזקים שנגרמו לנתבעת ולנוכח המחאת הזכויות והתשלומים לספקים, התביעה נגד הנתבעת נדחית.

התביעה נגד הנתבעות 2 ו-3 נדחית.

התובעת תשלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות משפט בסך של 9,000 ₪.

עם זאת אציין כי בהתאם לסעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט- 1969 (להלן – חוק המחאת חיובים) "זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה" (ההדגשה שלי – י.ט.).

וכן: "הפסיקה הנוהגת בנושא זה מכוונת לכך כי אופייה של הגבלה על עבירות זכות אובליגאטורית תקבע על-פי תוכנה ומטרותיה, ואלה ינחו את הפרשן באשר לטיבה של ההגבלה: אם היא חלה על יחסי חייב-נושה (הממחה) בלבד, או שמא היא חלה גם ביחסים הפנימיים שבין הנושה לנמחה (לרנר בחיבורו הנ"ל [ ], בעמ' 100). בפרשת טקסטיל ריינס [ ] בחן בית-המשפט את טיבה של ההגבלה מבחינת נוסחה, מטרותיה והנסיבות שעל רקען נוצרה כדי לקבוע אם היא תקפה במערכת היחסים ה"חיצונית" בלבד – קרי, בין החייב לנושה, או שמא היא חולשת גם על המערכת ה"פנימית" שבין הנושה-הממחה לבין הנמחה.

נושאים אלו אינם במוקד הדיון, הן בשל כך שלא נטען לגביהם דבר והן בשל כך שהם קשורים לכדאיות העסקה ולא לסיכונים המשפטיים הכרוכים בה. לענייננו רלוואנטיות הוראות סעיף 17 להסכם הזיכיון שנדונו לעיל, לפיו ראנה לא הייתה רשאית כלל להעביר את הזכויות ללא הסכמת קופיקס מראש ובתנאים הקבועים שם. רוצה לומר, מדובר היה בהסכם מכר עם אדם שאינו בעל כוח משפטי לבצעו כלל.

...

התוצאה היא שיש לחייב את עורך הדין בסכום של 80,000 ₪.

סוף דבר סיכומו של דבר שאני מורה כדלקמן: אני מחייב את הנתבעים 1,2 לשלם לתובעים סך של 303,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.5.19 ועד התשלום המלא בפועל.

אני מחייב את נתבע 3 לשלם לתובעים סך של 80,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.5.19 ועד התשלום המלא בפועל.

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 (להלן - חוק המחאת חיובים), קובע כדלקמן: "זכותו של נושה, לרבות זכות מוקנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה". המחאת זכות אינה מותנית בהסכמת החייב, זולת אם מתקיימים אחד הטעמים המפורטים בהמחאה.

המלומד מיגל דויטש מתייחס לעקרון זה בחיבורו "דיני המחאת חיובים" (הוצאת נבו, 2018): "כידוע, המחאת חיוב אינה טעונה הסכמת החייב. הדבר נקבע במפורש בסעיף 1 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969. עבירותה של הזכות האובליגטורית מהוה אחד הסממנים היסודיים לתפיסה הרכושית של החיוב. לא זו בלבד כי אין נידרשת הסכמה של החייב להמחאה, אלא גם הודעה לחייב אינה דרושה... העדר הודעה לא רק שאינו פוגע בתוקף ההמחאה, אלא גם אינו פוגע בהעברת הבעלות בזכות הנמחית" (שם, עמ' 119, פסקה 7.1).

אין לי בהקשר זה אלא להביא את דברי המותב הקודם, כב' השופט גלעד הס, בהחלטת יום 19.3.20 (וראו גם החלטת יום 13.6.22): "במקרה שלפניי קיימים שני מצבים אפשריים ביחס לעו"ד ג'אבר: המצב הראשון הנו כי עו"ד ג'אבר אינו חדל פרעון, והמצב השני הנו כי עו"ד ג'אבר הנו חדל פרעון. בשני המצבים הללו, בית המשפט זה לא יכריע בשאלת היותה או אי היותה של המחאת הזכות לתובעים העדפת נושים: כך, ככל שעו"ד ג'אבר אינו חדל פרעון, הרי ברור כי אין בטענת הנתבע כל ממש. הדין האזרחי אינו מאפשר ביטול המחאת זכות מחמת 'העדפת נושים' כאשר הממחה הנו בר פרעון, והסמכות לביטול המחאה הנה רק במקרה של חידלות פרעון של הממחה. במילים אחרות, ככל שעו"ד ג'אבר הנו בר פרעון, אין כל רלוואנטיות לטענות בדבר 'העדפת נושים', וזאת כאשר אדם בר פרעון רשאי לבחור למי יפרע את חובותיו ראשון ובאיזה דרך. ככל שיתברר כי עו"ד ג'אבר הנו חדל פרעון, הרי במקרה שכזה אכן החוק מעניק מיגוון כלים לביטול הענקות ועיסקאות. כך, ככל שתחול על הליכי חידלות הפרעון של עו"ד ג'אבר פקודת פשיטת רגל, התש"ם – 1980, קיימת אפשרות לביטול הענקות בהתאם לסעיף 96 לפקודה זו או ביטול העדפות בהתאם לסעיף 98 לפקודה. ככל שיחול על הליכי חידלות הפרעון של עו"ד ג'אבר החוק החדש – חוק חידלות פרעון ושקום כלכלי, התשע"ח-2018, יהיה ניתן לבטל את פעולותיו המשפטיות של עו"ד ג'אבר, לרבות המחאת הזכות לתובעים, מכוח ההסדר המפורט בסעיפים 219 עד 223 לחוק זה. אלא, וזה העיקר לענייננו, לצורך החלטה זו אין מקום ואין צורך להכריע לפי איזה מערכת דינים יתנהל הליך חידלות הפרעון של עו"ד ג'אבר, היות וככל שיתנהל הליך שכזה בעתיד, בין לפי הדין הישן ובין לפי הדין החדש, בית משפט זה אינו מוסמך לבטל העדפות או הענקות.

...

על כן, טענת הנתבע אף בהקשר זה נדחית.

לאור מכלול האמור, דין התביעה להתקבל.

לסיכום אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים את הסכומים הבאים: סך 334,682 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד יום פסק דין זה. סכום זה ישולם מהפיקדון שהפקיד הנתבע, והיתרה (הנובעת מהפרשים כאמור) תשולם על ידי הנתבע עד יום 11.10.23, ולאחר מועד זה תשא הפרשי הצמדה וריבית כדין, עד התשלום בפועל.