המסגרת הנורמאטיבית:
תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים מוסדרת בהוראות סעיף 77 לחוק בתי המשפט הקובע כדלקמן:
"(א) הורשע אדם בבית משפט שלום או בבית משפט מחוזי והוגשה נגדו - ונגדו בלבד - תביעה אזרחית בשל העובדות המהוות את העבירה שבה הורשע, מוסמך השופט או המותב שהרשיעו, לאחר שפסק הדין בפלילים הפך לחלוט, לידון בתביעה האזרחית, אם ביקש זאת מגיש התביעה; לענין זה מוסמך בית משפט מחוזי לידון גם אם התביעה לפי שוויה היא בתחום סמכותו של בית משפט שלום.
הוראה זו רחבה יותר ומובחנת, למשל, ממה שעולה מסעיפים 42א-42ג לפקודת הראיות (שאליהם התייחסו הצדדים בטיעוניהם), המורים רק כי הממצאים והמסקנות שבהכרעת דין מרשיעה (אך לא בגזר הדין) מהוים "ראיה לכאורה" בתביעה האזרחית, אשר לגביהם רשאים: המורשע, חליפו, או מי שחב בחובו הפסוק, להביא ראיה לסתור, "ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עוות דין" (עיינו: סעיפים 42א(א), 42א(ב)(2) ו-42ג לפקודת הראיות, וכן: ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל (02.04.2012)).
משאלו הם פני הדברים, ולאור העובדה כי למעשה הנתבע שקט על שמריו למעלה מ-6 שנים ולמעשה, עד למועד הגשת כתב התביעה דנן, לא הגיש תביעה בגין סעדים אלה, מביאה לכלל מסקנה כי דינה לדחייה מחמת שהוי.
...
סבורני, כי התנהלותו זו של הנתבע נגועה בחוסר תום לב ואף יש בה כדי לפגוע בזכותו של התובע כאן שלא תוגש כנגדו תביעה נוספת ו/או תועלה טענת קיזוז ביחס לסוגיות הנובעות מיחסי העבודה בינו ובין הנתבע אשר נידונו בבית האזורי לעבודה כאמור.
ער אני להבדלים בין רשימת השיקים אשר לגביהם ניתנה קביעתו של בית הדין האזורי לעבודה ובין רשימת השיקים נשוא כתב האישום אשר בגינו ניתן פסק הדין הפלילי אשר בעקבותיו הוגשה תביעה זו ואולם, כאמור, משקבעתי כי החלק הארי של השיקים מופיע הן בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה ובהליך הפלילי הינו זהה ועולה על הסכום אשר נפסק לטובת הנתבע, הרי שלא מצאתי ליתן משקל לעניין זה.
לפיכך, מצאתי לקבל את טענת הקיזוז אותה העלה הנתבע ביחס לסכום זה.
סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה בחלקה ומורה כדלקמן:
אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 188,600 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 31.12.14.
כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשאת בתשלום האגרה אותה שילם התובע בסך של 4,089 ₪.