המועד הקובע לתשלום קצבת נכות מעבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי

הארוע הוכר על ידי המשיב - המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) - כתאונת עבודה ובגינו נקבעה למערער נכות רפואית בשיעור 5%.

התקנה נועדה אם כך, בין היתר, למתן מענה במצבים דוגמאת עניינו של המערער "בהם כל נכות לכשעצמה מקנה זכאות למענק (שסכומו הוא מספר קיצבאות לתקופה מוגדרת) ואילו היה נבחן המבוטח על כל הנכויות יחד הוא היה זכאי לקיצבה שאינה מוגבלת בזמן" (עב"ל (ארצי) 28017-10-18 המוסד לביטוח לאומי - לביא קרפלוב (15.1.20)).

גם אם הועדה הייתה מתבקשת לבחון אך ורק את מועד צירוף הנכויות היה עליה, ולמצער הייתה רשאית, לבחון האם מתקיימים התנאים להפעלת התקנה ביחס לתקופה הנדונה, בפרט בשים לב לסמכויות הועדה הרפואית לעררים (בג"צ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(4) 443 (2003)).

המוסד, כאמון על טובת המבוטחים כולם ועל כספי הגימלאות המשולמים מן הקופה הציבורית, אינו יכול להלום מצב משפטי שבו לאחר שנים רבות של היתדיינות תונצח החלטת ועדה שאיפשרה למבקש צירוף נכויות - למרות שועדה זו עצמה הבינה את טעותה ולמרות שלאחריה קבעו כל הועדות הרפואיות לעררים שאין מקום לצרוף נכויות.

...

לנוכח האמור אנו מורים על תיקונו של פסק הדין מיום 12.1.11, תוך ביטול ההוראה לעניין שקילת צירוף הנכויות, כך שהחזרת עניינו של המערער לוועדה אמורה הייתה להתבצע לצורך בחינה מחודשת של מועד תחולת הנכות בלבד.

על מנת לחסוך אי הבנות נוספות ובהתחשב בחלוף הזמן, ומשהמערער הסכים להשאיר לשיקול דעתנו את השאלה אם להורות כעת על החזרת עניינו לוועדה לצורך בחינה מחדש של מועד תחילת הנכות, אנו קובעים כי אין עוד טעם בהחזרה כאמור ומשכך החלטת הוועדה מיום 23.3.10 תיוותר על כנה על כל המשתמע מכך.

סוף דבר - ניתנה בקשת רשות ערעור והערעור מתקבל כמפורט בסעיף 45 לעיל.

לפנינו תביעת התובע, שהוכר כנפגע עבודה על ידי הנתבע, לשינוי חישוב בסיס השכר שקבע לו הנתבע לצורך תשלום גמלת נכות מעבודה.

סעיף 98(א) לחוק המתייחס אל אופן חישוב "שכר עבודה רגיל" קובע בזו הלשון: "שכר העבודה הרגיל, לענין סעיף 97, הוא הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטח, ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, בתשעים." בפסק הדין עב"ל 65/09 זרה נ' המוסד לביטוח לאומי (1.2.2010) נקבע על ידי בית הדין הארצי כי הראציונאל העומד בדרך החישוב הקבועה בסעיף 98 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – החוק) הוא שמירה כי הכנסת המבוטח לאחר פגיעתו ממחלת המיקצוע או המקרוטראומה לא תפחת מהכנסתו ערב הפגיעה.

כך נקבע כי "המועד בו נוצרו התנאים מזכים למענק הוא אותו מועד בו נקבעה התוספת לשעור אחוזי הנכות... ולא מועד מוקדם יותר, בו טרם התגבשה הנכות המוגדלת" (ר' עב"ל (ארצי ) 28353-04-11 מישל חדאד - המוסד לביטוח לאומי (15.5.12) (עניין חדאד), ופסקי הדין המובאים שם).

...

דיון והכרעה לאחר ששקלנו כלל טענות הצדדים מצאנו כי כדין קבע הנתבע וכי דין התביעה להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

] ביום 13.5.2022, לאחר כ-12 ימים ממועד מתן פסק הדין, הגיש התובע לראשונה תביעה לקביעת דרגת נכות בגין כל הפגימות שהוכרו כתוצאה מהפגיעה בעבודה, הן אלה שהוכרו על ידי פקיד התביעות בהתאם למכתב מיום 24.12.2017 והן אלה שהוכרו בפסק הדין[footnoteRef:10].

בהתאם לפסיקה[footnoteRef:14] "היום שבו נוצרה עילת התביעה" בתביעות להכרה בתאונה כפגיעה בעבודה הוא מועד התאונה ואילו בתביעות להכרה בליקוי כמחלת מיקצוע או כפגיעה בעבודה מכוח עילת המקרוטראומה הוא מועד תחילת הנכות, אלא אם המבוטח לא היה מודע לנכות במועד זה. [14: עב"ל (ארצי) 1304/04 כץ - המוסד לביטוח לאומי, (31.12.2007); עב"ל (ארצי) 4901-02-16 המוסד לביטוח לאומי – מיצרי, (17.6.2018) (להלן: עניין מיצרי).

וכך סיכם בית הדין הארצי את קביעתו: "על יסוד כל האמור לעיל אנו קובעים כי על פי הילכת גור, שאושרה בהילכת שקד, פרק זמן בן 12 חודשים שבין מועד ההכרה בפגיעה בעבודה לבין מועד הגשת התביעה לגימלה, דהיינו תביעה לקביעת דרגת נכות ולגמלה או למענק על פי דרגת הנכות, אינו מובא בחשבון במניין תקופת השהוי על פי סעיף 296(ב) לחוק, הן לעניין תשלום גמלת נכות חודשית והן לעניין תשלום מענק על פי סעיף 107 לחוק. ככל שהתביעה לגימלה הוגשה לאחר תקופה ארוכה יותר מ- 12 חודשים ממועד ההכרה, במניין תקופת השהוי יובא רק פרק הזמן שמעל 12 חודשים". כלומר, בהתאם לנפסק בעיניין מיצרי על המבוטח להגיש תביעה לקביעת דרגת נכות בתוך 12 חודשים ממועד ההכרה בפגיעה כפגיעה בעבודה מבלי שתפגע זכאותו לתשלום מענק בשיעור 43 חודשים.

ובלשונו של בית הדין הארצי: "פקיד התביעות הוא המוסמך על פי דין לברר ולהחליט בכל תביעה לגימלה שהוגשה למוסד לביטוח לאומי (סעיף 298 לחוק הביטוח הלאומי....). כאשר מדובר בפגיעה בעבודה על פקיד התביעות להחליט, בין השאר, האם הלקות ממנה סובל המבוטח קשורה סיבתית לפגיעה בעבודה.

...

הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה מכיוון שהתובע השתהה בהגשת תביעתו לקביעת דרגת נכות.

] רביעית, לא מצאנו שיש ממש בטענת התובע שלפיה הגשת התביעה לבית הדין להכיר בפגימות הנוספות כנובעות מהתאונה עוצרת את תקופת השיהוי הקבועה בסעיפים 296 ו-107 לחוק.

בנסיבות אלה, לא מצאנו שיש לקבל את טענת התובע שלפיה הגשת תביעה לבית הדין להכיר בפגימות נוספות כפגיעה בעבודה עוצרת את תקופת השיהוי גם בגין פגימות שכבר הוכרו על ידי הנתבע.

סוף דבר התביעה נדחית.

יצוין כי פגיעת התובע באותה תאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.

בהמשך הוכרה החמרה במצבו ונכותו בביטוח הלאומי נקבעה ל- 38.8% (בתוספת תקנה 15, עומדת נכותו על 59%).

נטען כי המשפחה מתגוררת בשכירות ומשלמת שכ"ד בסך 3,200 ₪ לחודש, ומצבה הכלכלי בכי רע. הבקשה לפטור מאגרה נתמכת בתצהיר התובע וצורפו לה - אישור על תשלומי גמלת נכות מעבודה; אישור על תשלום קיצבאות לרעיית התובע; הסכם שכירות; קבלות על החזקת מדור ואישור יתרת חשבון נכון לתאריך 31.12.2022 (הופק ביום 13.4.2023).

כך, נטען כי הנתבע לא בדק מהו מועד ההתיישנות, לא בחן את המצב המשפטי ויצר בפני התובע מצג לפיו אין דחיפות בהגשת התביעה.

...

אשר על כן, הבקשה לפטור מאגרה מתקבלת חלקית, במובן זה שהתובע פטור מאגרה עד לסכום של 2.5 מיליון ₪.

אשר לנתבע, הוא טען כי תביעתה של מבוטחת זאת עניינה בנכות זמנית (נתון שכלל לא רלוואנטי לגבי התובע), וכשתביעתה לקיצבה מיוחדת הוגשה בתוך התקופה של 12 חודשים מהמועד שבו נקבעה נכותה מעבודה על ידי הוועדה הרפואית (כנ"ל)[footnoteRef:71].

כפי שהסבירה כב' השופטת טרנר בעיניין מרשה – ואנו מאמצים את דבריה – באותו הליך כלל לא נידונה שאלת הרטרואקטיביות[footnoteRef:78]: "... בב"ל (חי') 22924-02-13 כהן – המוסד לביטוח לאומי (8.3.16) לא נדונה כלל שאלת מועד התחולה ולא הוצגו כל נתונים מתי הוגשה התביעה להכרה וממתי החלו להשתלם קצבת הנכות, והאם פעל המבוטח באותו מקרה בשיהוי או שהגיש תביעתו במועד. לכן, העובדה שבאותו פסק דין נקבע כי יש לשלם את הקצבה המיוחדת ממועד תחולת הנכות כפי שנקבע בועדות, אינה משליכה על המקרה דנן". למותר גם לציין, כי בעיניין מרשה התביעה אף נדחתה על ידי בית הדין האיזורי, ולא הוגש ערעור לבית הדין הארצי; [78: ב"ל (נצ') 60702-10-21 מרשה – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 1.5.2023), סעיף 28(ה) לפסק הדין.

...

התובע טוען, כדלקמן: החל מיום 24.4.2013 עמדה הנכות הכוללת הרעיונית שלו על 77%; הוא לא ידע דאז, ולא יכול היה לדעת, כי הוא עומד בתנאי הסף הנדרשים לשם קבלת קצבה מיוחדת; במהלך השנים דבר קיומה של הזכות לקצבה מיוחדת לא מצא זכר בפרסומי הנתבע, ומה שכן פורסם על ידו היה מטעה; גם אם הוא היה פונה באותה עת אל הנתבע, תביעתו לא היתה נבדקת כלל והיתה נדחית, בגלל פרשנות שגויה של הנתבע לגבי צירוף נכויות; הוא זכאי לתשלום רטרואקטיבי של הקצבה מעבר ל-12 החודשים שאושרו בהחלטת הנתבע – הן לפי ההסדר החקיקתי שמאפשר תשלום שכזה, והן לפי ההנחיות הפנימיות של הנתבע אשר מאפשרות תשלומים של קצבה מיוחדת בתקופה שהיא מעל ל-12 חודשים טרם הגשת התביעה, ובמקרה שלו – החל מחודש 4/2013 ועד לחודש 3/2019.

הנתבע טוען, כדלקמן: דין התביעה להידחות על הסף מטעמי התיישנות, היות שלפי הוראות החוק לא ניתן לשלם לתובע מעבר ל-12 חודשים לפני הגשת התביעה לקצבה מיוחדת; אין בתקנות או נהלי הנתבע כדי לגבור על דבר חקיקה ראשי; מוכחשת טענת התובע כי מצבו התפקודי של התובע מתאים לקצבה מיוחדת כבר מחודש 4/2013; גם אם נכונה הטענה כי לא חל שינוי במצבו התפקודי של התובע מאותו המועד, הרי שאין בכך כדי להעלות או להוריד, היות שזכאות לתשלום היא שאלה נפרדת מזכאות עקרונית; לתובע נקבעה נכות מהעבודה בדרגה יציבה, שהיתה יכולה להעניק לו קצבה מיוחדת, רק ביום 18.12.2016 – ולא בשנת 2013 (במהלך ההליך הנתבע חזר מטענה זו); התובע היה יכול להגיש תביעה במהלך השנים לקצבה מיוחדת, ולא היתה כל מניעה מצידו מהגשת התביעה לפני חודש 4/2020, שרק אז היא הוגשה לראשונה; פסק הדין בהליך הצירוף מהווה הלכה חדשה; בהתאם להלכה הפסוקה, הלכה חדשה חלה פרוספקטיבית, ולא רטרואקטיבית.

ולבסוף, ואשר לטענותיו של התובע ובכל הקשור למבוטחים והליכים משפטיים אחרים, הרי שגם כאן, דין טענות התובע להידחות במלואן.

זאת ועוד, דין הטענות להידחות גם לגופו של עניין, ומשעה שטענות התובע נטענו באופן לא ברור ובלתי ממוקד.

אשר על כן, לאור כל האמור והמפורט דלעיל, דין התביעה להידחות, וכך אנו מורים.