המשיבה טענה בתגובה, בעקרי הדברים, שלפי הכללים שנקבעו בהלכה הפסוקה לא כל חזרה מכתב האישום או זכוי יובילו בהכרח לפסיקת פיצויים לנאשם; לפני התביעה הונחה תשתית סבירה להרשעה, על יסוד העדויות וצילומי המפקחים, ומשכך יש לדחות את הטענה שלא היה בדל ראיה לגבי כלי העבודה שבהם נעשה שימוש; המבקשת לא הציגה ראיות של ממש מטעמה למעט טענות בעלמא; טרם הגשת כתב האישום המבקשת דחתה פנייה לצורך בחינת הסדר טיעון לגבי הודיה בחלק מהעברות ותשלום קנס מופחת; ההליך המשפטי היה קצר ויעיל; הזיכוי לגבי אישום אחד נעשה מחמת הספק ולגבי יתר האישומים נקבע שלא הונחה תשתית ראייתית מספקת ומכאן שהזיכוי לא היה פוזוטיבי ולא נקבע כי המבקשת לא ביצעה את העבירות שיוחסו לה; לא הוצגו אסמכתות לגבי הפגיעה שנגרמה למבקשת בעטיו של ההליך המשפטי; המקרה הנידון אינו דומה למקרים שבהם נפסקו פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין.
...
בשים לב לנסיבות העניין, סבורני שהמקרה הנדון אינו נופל לגדרו של המבחן המחמיר שנקבע בפסיקת בית המשפט (ראו עניין "מור") לצורך הקביעה שכתב האישום הוגש ללא בסיס כגון- בשל כוונת זדון, בחוסר תום לב, ברשלנות חמורה או אי סבירות מהותית ובולטת.
הדעת נותנת שהגשת כתב האישום וניהול ההליך המשפטי גרמו לעגמת נפש לבעלי השליטה של המבקשת, ולהוצאה כספית לצורך ייצוגה המשפטי, אלא שלא נטען לפניי, ואף לא הובאו ראיות ולו לכאורה, לגבי נזקים נוספים שנגרמו למבקשת בעטיו של ההליך המשפטי, כגון פגיעה בשמה הטוב, נזק כלכלי בשל פגיעה בעסקיה, ולא מצאתי שיש מקום להיעתר לבקשה באופן המצדיק הטלת נטל כספי על הקופה הציבורית, על פי המבחנים שנקבעו לעניין זה בפסיקת בתי המשפט (עניין "מור", פסקה 30).
מהמקובץ לעיל ראיתי לנכון להורות על דחיית הבקשה.