הלנת שכר ברשויות מקומיות פרשנות סעיף 2 לחוק הגנת השכר

מהעובדות לעיל עולה כי לא הייתה מחלוקת אמיתית ביחס לגובה השכר, שכן בטופס לרשויות מילאה הנתבעת את הסכום לו טען התובע.

באשר להיקפו של שיקול הדעת ניתן למצוא שתי גישות: הגישה הראשונה גורסת כי הנסיבות הנקובות בסעיפים 18 ו – 20(ד) לחוק אינן מהוות רשימה סגורה, ו"אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת.

באשר לדרך הפעלת שיקול הדעת, הוצע לקבוע מדיניות המבצעת "איזון נאות בין זכויות העובד והמעביד", תוך שיקלול "מכלול נסיבות המקרה" והגעה "להכרעה צודקת ומאוזנת", המעוגנת "במציאות, בהקשר התעשייתי וביחסי האנוש" (אדלר, בעמ' 46; כן ראו את ע"ע 647/07 חיים גפן – בתי מלון מאוחדים בע"מ, מיום 6.7.2009; ע"ע 357/06 ק.ל.ע קרן הישתלמות לעובדים סוצאליים בע"מ – מועצה מקומית פקיעין, מיום 9.6.2009).

פצויי הלנת שכר בגין האיחור בבצוע ההפקדות הפנסיוניות בסעיף 19א לחוק הגנת השכר נקבע: "(א) יראו כשכר מולן גם סכום שמעסיק חייב לקופת גמל, בין שהסכום מגיע ממנו במישרין ובין שהמעסיק חייב לנכותו משכר העובד, ובילבד שהסכום אשר חייב המעסיק לנכות לא שולם לקופה תוך 21 ימים מהיום שבו רואים כמולן את השכר שממנו היה עליו לנכות או שהסכום שהמעסיק נתחייב לשלמו שלא בדרך ניכוי לא שולם תוך 21 ימים מהיום שבו היו רואים כמולן את השכר שלגביו קיימת החבות; והוא בין שהשכר הולן ובין שלא הולן.

...

תביעת הקיזוז של הנתבעת בגין ד"וח החניה נדחית.

תביעת הקיזוז של הנתבעת בגין סכום ששולם ביתר בסך 11,900 ₪ מתקבלת וסכום זה יקוזז מכלל התשלומים שתשלם הנתבעת.

בנוסף תשלם הנתבעת שכ"ט ב"כ התובע בסך 10,000₪.

לאחר ביצוע חקירה לא היה ספק בדבר היתנהלות התובע והוחלט שלא לשלם שכר עבור הימים בהם נעדר מעבודתו ובמקביל הוגשה קובלנה לבית הדין המשמעתי של עובד הרשויות המקומיות.

דיון והכרעה סעיף 18 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן- חוק הגנת השכר) קובע כי: "בית דין איזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה או עקב חילוקי דיעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האיזורי, בלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו". גישת בתי הדין לעבודה לעניין ביטול או הפחתת פצויי הלנה היא גישה גמישה המתחשבת בתום לבו של המעסיק, נסיבות המקרה ומשך ההלנה (ראה, ד"ר י. לובוצקי, סיום יחסי עבודה, הוצאת ניצן, פרק 26 עמ' 15).

מההיבט המהותי מדובר למעשה בטענה בדבר "טעות כנה" ולכן יש מקום להחיל בנסיבות אלה את העקרונות הנוגעים לפרשנות המונח בחוק הגנת השכר.

...

כך, כאשר לאחר קבלת ייעוץ משפטי הוחזר הסכום במלואו, בבחינת "אחריתו מעיד על ראשיתו". אבהיר, כי איני מקבלת את טענת התובע בסיכומיו כי אי תשלום השכר נעשה במקרה זה כאמצעי לאכיפת משמעת כפי שנטען בסיכומי התשובה של התובע ועובדות מקרה זה שונות מתכלית מפסק הדין אליו הפנה התובע בהקשר זה. בעניין פרידנזון מנופים והובלות בע"מ, שאוזכר לעיל, בו דובר על עיכוב בתשלום פיצויי פיטורים, התקבל הערעור לעניין הפחתת פיצויי הלנה בכך שהופחת הפיצוי לשיעור הפרשי הצמדה וריבית מיום הפסקת יחסי עובד-מעביד ועד למועד מסירת כתב התביעה למערערת.

הפסקת תשלום דמי הגמולים בשנת 2003 היתה על רקע המשבר אליו נקלעו רשויות מקומיות רבות באותה תקופה.

בסעיף 19א' לחוק הגנת השכר נקבעו ההוראות הבאות: "(א) יראו כשכר מולן גם סכום שמעסיק חייב לקופת גמל, בין שהסכום מגיע ממנו במישרין ובין שהמעסיק חייב לנכותו משכר העובד, ובילבד שהסכום אשר חייב המעסיק לנכות לא שולם לקופה תוך 21 ימים מהיום שבו רואים כמולן את השכר שממנו היה עליו לנכות או שהסכום שהמעסיק נתחייב לשלמו שלא בדרך ניכוי לא שולם תוך 21 ימים מהיום שבו היו רואים כמולן את השכר שלגביו קיימת החבות; והוא בין שהשכר הולן ובין שלא הולן.

פרשנות הסיפא לסעיף 19א(ח) לחוק נדונה בדב"ע נו/ 6-10 איילון חברה לביטוח – אנוך, פד"ע לב 629 (1999), ושם נקבעו הדברים הבאים: "ככלל, משלוח מכתבי התראה נוספים, מעבר להודעות המתחייבות על-פי החוק, אין בו די כדי להוות פעולה לגביית החוב. גם בפרשנות מצומצמת לחבותה של קופת הגמל, אין מנוס מהמסקנה שעל הקופה לנקוט הליכים משפטיים ממשיים לשם גביית החוב, היינו, להגיש תובענה ועימה בקשות לסעדים זמניים לשם גביית כספים מהמעביד, סמוך למועד בו מתברר לה כי אין זה מעביר לה את כספי התגמולים, וזאת בדרך, בזמן ובמהירות המתבקשת בתביעה של נושה נגד חייב, בין אם הנושה הוא עובד, ובין אם לאו. במיוחד יש חשיבות לפעולות אלה כאשר, כבעניינינו, המעביד מנכה כספים משכרו של העובד, ונמנע מהעברתם לקופה (בנוסף לאי-העברת חלקו הוא). מעשה זה של המעביד חמור הוא במיוחד, וראוי על-כן לתגובה ממשית של הקופה לשם הגנה על העובד.

...

להלן הנימוקים למסקנה זו. ראשית, יש לקבל את טענות הנתבעת בכל הנוגע לשיהוי והתיישנות.

פרשנות הסיפא לסעיף 19א(ח) לחוק נדונה בדב"ע נו/ 6-10 איילון חברה לביטוח – אנוך, פד"ע לב 629 (1999), ושם נקבעו הדברים הבאים: "ככלל, משלוח מכתבי התראה נוספים, מעבר להודעות המתחייבות על-פי החוק, אין בו די כדי להוות פעולה לגביית החוב. גם בפרשנות מצומצמת לחבותה של קופת הגמל, אין מנוס מהמסקנה שעל הקופה לנקוט הליכים משפטיים ממשיים לשם גביית החוב, היינו, להגיש תובענה ועמה בקשות לסעדים זמניים לשם גביית כספים מהמעביד, סמוך למועד בו מתברר לה כי אין זה מעביר לה את כספי התגמולים, וזאת בדרך, בזמן ובמהירות המתבקשת בתביעה של נושה נגד חייב, בין אם הנושה הוא עובד, ובין אם לאו. במיוחד יש חשיבות לפעולות אלה כאשר, כבענייננו, המעביד מנכה כספים משכרו של העובד, ונמנע מהעברתם לקופה (בנוסף לאי-העברת חלקו הוא). מעשה זה של המעביד חמור הוא במיוחד, וראוי על-כן לתגובה ממשית של הקופה לשם הגנה על העובד.

לכל האמור לעיל יש להוסיף כי גרסת הנתבעת לפיה היא לא קיבלה כל מכתבי התראה בזמן אמת סמוך למועד היווצרות החוב, לא נסתרה.

סוף דבר – התביעה נדחית.

" (הדגשה במקור - א.א.) ככלל, חוזרת ההסתדרות על הטענות שהעלתה בבית הדין האיזורי ועליהן מוסיפה כך: בנגוד לקביעת בית הדין קמא, המנגנון הדו שלבי הקבוע בסעיף 37ג מייצר איזון שאינו מותיר את המעסיק הצבורי חסר כלים להתמודדות עם שביתה חלקית; מהפסיקה העוסקת בשכר ראוי עולה כי תנאי לתשלום שכר ראוי על ידי המעסיק הוא פנייה לבית הדין ואין בה זכר "להתנהלות הפיראטית" שמאחוריה מתבצרת כעת המדינה; בית הדין האיזורי הצדיק את ניכוי השכר הקבוצי האחיד בנימוק שהעיצומים הם פעולה קיבוצית, ובהתאם צריך היה לקבוע שהדרך לעשות זאת היא בהליך קבוצי, כפי שנקבע בחוק; חוק הגנת השכר כן רלוואנטי לעניין דנן, משלא מדובר על אי תשלום שכר על עבודה שלא בוצעה, אלא על תשלום שכר ראוי על עבודה שבוצעה; הדין והדעת נותנים כי לא המעסיק הנפגע מהעיצומים הוא שיקבע את סוג השביתה, הקף העבודה שבוצעה ושיעור השכר הראוי; השכר המגיע לעובדים בגין העבודה שבוצעה מוגן בחוק הגנת השכר; בית הדין האיזורי קבע כי הנפסק בבג"ץ נמל אשדוד הותיר את המצב המשפטי בסוגיית השכר הראוי על כנו, כלומר שהמדינה אינה פונה לבית הדין לעבודה לפני תשלום שכר ראוי בגין שביתה חלקית, אלא שקביעה זו "מהוה שרשרת של טעויות משפטיות כמו גם שגיאה עובדתית אחת"; המדינה עצמה, כך עולה מהעתירה שהגישה על פסק הדין בעס"ק נמל אשדוד, סברה כי נקבעה בו חובה של מעסיק צבורי לפנות לבית הדין לשם קביעת השכר הראוי; העתירה נדחתה ובהתאם פסק הדין בעס"ק נמל אשדוד נותר על כנו; בית המשפט העליון הבהיר כי שאלת הפירוש של סעיף 37ג לא תדון על ידו משלא עמדה להכרעת בית הדין הארצי, אולם לפי פסק דינו של בית הדין האיזורי בג"ץ קיבל למעשה את העתירה וזוהי קביעה שאינה מתיישבת עם ההיגיון ואין לקבלה; קביעת בית הדין האיזורי, שלפיה הפרקטיקה היא שהמדינה קובעת את השכר הראוי בשביתות חלקיות מבלי לפנות לבית הדין, נעשתה ללא שהובאו ראיות לביסוסה, מה עוד שהפרקטיקה האמורה אינה תואמת את הוראות הדין; אם הנפסק בבג"ץ נמל אשדוד אמנם החזיר על כנו את המצב המשפטי הקודם, הרי שהכוונה היא לפסקי הדין בעיניין ארגון המורים[footnoteRef:4] ובעניין גינסטלר[footnoteRef:5], ואלה מחייבים פנייה של המעסיק לבית הדין בעיניין השכר הראוי; תשלום השכר הראוי אינו מצוי בפררוגטיבה הניהולית של המעסיק, שהרי לפי חוק יישוב סכסוכים הוכפף תשלומו להחלטת בית הדין לעבודה; בהתאם, ביקורת על אופן הפעלת הסמכות אינה לפי עילות המשפט המנהלי אלא בבחינה של פעולת המעסיק "אל מול הקריטריונים המקצועיים והמנחים הקבועים בדין"; [4: עס"ק (ארצי) 1012/04 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, בסמינרים ובמכללות - מרכז השילטון המקומי (6.7.2004) (להלן - עניין ארגון המורים).

בא כוח ההסתדרות טען שמבחינת מדיניות השאלה היא "לאן רוצים להגיע בסיטואציות... של שביתה חלקית... האם המדיניות צריכה להוביל לכך שבמסגרת גמר החשבון על העבודה החלקית זה יהיה גמר חשבון אפקטיבי או שיישתל בו שתיל של הסיכסוך הבא... כימעט בכל מקרה של נכויי שכר שלא מגיעים להסכמה נמצא הסיכסוך הבא". לדבריו, במתן מענה על שאלה זו יש להסתכל לא רק על המדינה כמעסיקה אלא גם על מעסיק כגון "רשות מקומית קטנה עם מעט עובדים באוירה שמכירים בשלטון המקומי, עניינים אישיים קשים... עם כל האינטרסים ההפוכים לחסוך בהוצאות, אולי להתנקם בעובדים". בא הכוח ההסתדרות הוסיף שהדרך הפרשנית המוצעת על ידי ההסתדרות מעניקה למעסיק "ביטוח כנגד תביעות הלנת שכר בעתיד" ולעובדים ולארגונם היציג היא מעניקה "עין שיפוטית אובייקטיבית מקצועית לפני שמשחקים בשכר של העובדים". עוד הדגיש שהתחשיב של השכר הראוי "הוא לא עניין של מתמטיקה" והציג סיטואציות הממחישות זאת.

שכר ראוי הוא שכר עבודה לכל דבר ועניין - משולם לעובד "עקב עבודתו ובמשך עבודתו" (הגדרת שכר עבודה בסעיף 1 לחוק הגנת השכר) ולכן חוק זה חל עליו, לרבות הגנות שונות הקבועות בו (למשל: חובת תשלום במזומנים (סעיף 2 לחוק), איסור הגבלות (סעיף 4 לחוק) מיגבלה על ניכוי מקדמות (סעיף 25(7) לחוק) וכיוצ"ב).

...

חרף זאת ומבלי לגרוע מהאמור בפסקה השנייה של סעיף 24 לעיל, מצאנו לנכון להעיר מספר הערות, ולו בתמצית, בנוגע לכמה מהקביעות בפסק הדין האזורי.

לפני סיום לאור המקובץ, במקרה של שביתה חלקית בלתי מוגנת, מעסיק ציבורי אינו חייב, מכוח סעיף 37ג, לפנות לבית הדין טרם תשלום השכר הראוי.

סוף דבר הערעור נדחה.

יצוין כי עילת התביעה המרכזית הייתה שיש להשוות את תנאי עבודתה של התובעת לתנאי עבודתן של סייעות המועסקות ברשויות המקומיות בגני ילדים.

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: החוק) קובע כדלקמן: "(א) הזכות לפצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תיתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין איזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן – בית דין איזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקבל העובד את השכר שבו קשור הפצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האיזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים.

וזהו נוסח הסעיף: "בית הדין האיזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעסיק לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דיעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האיזורי, ובילבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו". בעיניין דומוס תעשיית רהיטים[footnoteRef:2] נקבע כי "פסיקת פיצוי הלנה היא בשקול דעת בית הדין.... על בית הדין למצוא, איפוא, את האיזון הנכון שבין גורם ההרתעה מחד לבין הטלת מעמסה בלתי פרופורציונית על המעסיק מאידך. ספק ביחס למגמה זדונית של המעסיק בעיכוב התשלום צריך להתפרש לקולא, כלומר הנטייה לפסוק פיצוי הלנה מופחתים, אך הכל בהתאם לנסיבות". [2: ע"ע (ארצי) 300215/98 דומוס תעשיית רהיטים בע"מ – בן הלל, (31.5.2000).

...

בנסיבות אלה, אני סבורה שיש להעמיד את שיעור פיצויי ההלנה על סכום של 12,500 ₪.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעת פיצויי הלנת שכר בסכום של 6,836 ₪.