הלכת גלעד שגב ראיות לא קבילות במשפט אזרחי

לשיטתה, אין הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור בגילגול שלישי, הואיל ובית המשפט המחוזי יישם בהחלטתו את הכלל בדבר גילוי מסמכים, שחל אף אם מדובר במסמכים פנימיים; וזאת, על יסוד ההלכות המנחות בסוגיה (עניין ד.נ.ד., פרשת אוניברסיטת חיפה, עניין מקורות, ועוד).

זכות העיון מעוגנת בתקנה 114 לתקנות, הקובעת כי בעל דין רשאי לידרוש לעיין בכל מיסמך המוזכר בכתבי טענותיו של הצד שכנגד, והיא נגזרת מזכות היסוד לנגישות למערכת המשפט ([רע"א 8473/99‏]כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' שגב, פ"ד נה(1) 337, 342 (1999)).

ודוקו – החלת חיסיון היא בבחינת "חריג" (רע"א 6546/94 ‏בנק איגוד לישראל בע"מ‎ ‎נ' אזולאי‏, פ"ד מט(4) 54, 62 (1995)) אשר "חייב לפיכך להימצא להצדקתו שיקול רם ונכבד יותר שבטובת הכלל" (שושנה נתניהו "על התפתחויות בסוגית החסיונות המקצועיים" ספר זוסמן 297, 298 (התשמ"ד); וראו פרשת אוניברסיטת חיפה פסקה 11; רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם‎ ‎נ' גלעד‏, פ"ד מט(2) 516, 521 (1995)); ואף משהוכר קיומו של חיסיון – קל וחומר כשעסקינן בחיסיון שאינו סטאטוטורי אלא יציר ההלכה הפסוקה, כבנדון דידן – "הקפו על פי רוב מוגבל ויחסי ... פרי שיקלול ערכי במישור העקרוני ולצורכי ההחלה הקונקרטית לנסיבות מקרה נתון" (עניין שירי, פסקה 11, מפי השופטת א' פרוקצ'יה).

לא כך בהליך אזרחי, התחום לסכסוך בין הצדדים, ולצורך של הצד הרלבנטי להגיע למירב החומר להכרעה בעיניינו (יצחק עמית "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי – ניסיון להשלטת סדר" ספר אורי קיטאי 247, 249–252 (2008); ראו גם עניין מקורות, פסקה י"ג(2)).

על דרך הכלל, תיקיה של רשות ציבורית פתוחים בפני כל אדם "הנוגע בדבר" – קרי, מי שיש לו עניין לגיטימי לעיין באותם מסמכים (יעקב קדמי על הראיות 1135 (2009); להלן קדמי).

...

המקרה דנא אינו מצריך לדידי נטיעת מסמרות מעבר לאמור בעניין מקורות בשאלת היחס שבין חסיון מסמכי הרשות, לבין החיסיון הקבוע בחוק חופש המידע, בודאי נוכח המסקנה כי יש לגלות את המסמכים.

סבורני, כי לא בהכרח דינם של דיונים מקצועיים שעל בסיסם חובר דו"ח המשקף מדיניות כללית בנוגע לפרויקט רחב היקף, כדין פרוטוקול ותכתובות ממהלך דיון שתכליתו היחידה היתה הכרעה בסוגיה מתוחמת, העוסקת בעניינו של הפרט בלבד.

נוכח האמור, אין איפוא מקום להיעתר לערעור.

ראשית, הצהרת התובע על עצם מה שנימסר לו אינה עצמה עדות מפי השמועה, אלא נכונות מה שנימסר לו לגבי הוצאת הסולם מכלל שימוש היא העדות מפי השמועה באשר התובע לא יכול לערוב לאמתות מידע זה. אלא שגם עדות לא קבילה יכולה להפוך לקבילה אם לא הושמעה היתנגדות לקבילותה.

"כידוע, במשפט האזרחי ראיה שלא באה עליה היתנגדות במועד הגשתה, היא כשרה לכל דבר ועניין" [ע"א 1639/01 קבוץ מעיין צבי נ' יצחק קרישוב, פ"ד נח(5) 215 (2004), בעמ' 274 ד'.

על מנת להוכיח את הקשר הסיבתי העובדתי "על התובע להוכיח, במידת ההוכחה הנוהגת במשפט אזרחי, שאילמלא התרשל הנתבע – הנזק לא היה נגרם" [ע"א 4371/12 רו"ח אילן שגב נ' שפיר מבנים תעשיות (2002) בע"מ (17.09.2014) , פסקה 30.

אף שבספרות המשפטית הובעה ביקורת על חזקת הנזק הראייתי המובנה [ראו חיבוריהם הנ"ל של שני וגלעד], אולם הבקורת נבעה בעיקר מהחשש שייעשה שימוש נרחב בחזקה ובכך לוותר, הלכה למעשה, על יסוד הקשר הסיבתי.

...

סיכום ומסקנות יוצא אפוא, כי נזקיו של התובע מגיעים כדי סך של – 529,152 ₪ לפי הפירוט שלהלן: כאב וסבל, סך של- 100,000 ₪.

אשר על כן, ועל יסוד האמור לעיל, אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעות ומחייב אותן, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של – 417,377 ₪.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של- 97,666 ₪ (כולל מע"מ), וכן הוצאות משפט בסכום כולל של- 6,000 ₪.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 64726-02-22 שגב ואח' נ' מניר 20 לנובמבר 2022 לפני כבוד השופטת נועה גרוסמן מערערים 1.גלעד שגב 2.איי.איי.ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד יניב ברזילי משיבה שי מניר ע"י ב"כ עו"ד אחיקם גריידי פסק דין

עוד טענו המערערים, כי המשיבה נימנעה מהבאת ראיות נוספות היכולות לשפוך אור על ארוע התאונה, דהיינו סירטוני מצלמות אבטחה נוספים מעבר לסרטון שהוצג בבית המשפט קמא, כאשר היו לפחות ארבעה כלי רכב נוספים שיצאו מחניית הבניין שהיו יכולים לגרום לתאונה, אולם סרטונים אלה כלל לא הוצגו לפני בית המשפט.

כל זאת מוליכני למסקנה, כי יש לבסס גם במקרה זה את ההלכה הפסוקה, לפיה בית המשפט של ערעור אינו מיתערב במימצאי עובדה ומהימנות של בית המשפט קמא.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות החלטתי להכריע בערעור על יסוד הכתב.

אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית ואין בו טעות שבחוק.

משכך, דין הערעור להידחות.

סיכום : מן המקובץ לעיל, אני מורה בזאת על דחיית הערעור.

בע"א 398/75 כהן נ' כץ, פ"ד ל(1) 604, 607 (1975) נפסק כי: "הלכה פסוקה היא שבעלי הדין יכולים על ידי ניהול משפט בפסים שונים מאלה שנקבעו בכתבי הטענות לגרום לתיקון כתבי הטענות על ידי התנהגותם זו, ואם עשו כן, לא יהיה להם פתחון פה לטעון שבית המשפט חייב היה להגביל את עצמו למה שנאמר בכתב הטענות". אף המלומד מ' קשת מזכיר בספרו הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה (כרך א', מהדורה 14 מעודכנת לחודש יולי 2004) בעמ' 497, את ההלכה שנפסקה בע"א 311/83, 312 פינקלשטיין ואח' נ' פלבסקי ואח', פ"ד לט(1) 496, 497 (1985), לאמור: "כאשר בעלי דין פורסים בפני בית המשפט את המחלוקת האמיתית והמלאה שביניהם, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד הכובל את בית המשפט והמונע ממנו התחשבות בכל החומר שהובא בפניו, שכן במקרה כזה אפשר ללמוד על הסכמת הצדדים להכריע בשאלות השנויות במחלוקת ביניהם, כפי שהועלו בפני בית המשפט". ודוק היטב: בשלב מקדמי זה של הדיון אינני מוכן לתחום את יריעת המחלוקת באורח צר, כפי סברת הראל והבנק, באופן לפיו לא קיימת כלל תחרות בין בעל שיעבוד קודם בזמן לנושה מעקל מאוחר בזמן.

. נמצא, כי הרלוואנטיות של מיסמך לעניין גילויו רחבה יותר משאלת קבילותו במשפט.

"הנחת היסוד במצבי מחלוקת כאלה חייבת להיות שיש להעדיף את זכות העיון-ובעיקר כאשר היא נתמכת על ידי אינטרסים כבדי משקל-על פני מניעתה וכי אין להגביל את הזכות אלא במקרים קיצוניים ונדירים שבהם יש טעמים של ממש המצדיקים את ההגבלה" (רע"א 8473/99 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' שגב, פ"ד נה(1) 337, בעמ' 342).

הכלל הוא שכל אדם שבידיו ראיה הדרושה למשפט חייב לגלותה על מנת שהאמת תצא לאור.

רק במקרים מיוחדים וחריגים יוכר החיסיון" (רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516, בעמ' 522)".

...

בזוכרי כי נקודת המוצא העקרונית לעניין גילוי מסמכים והעיון בהם במשפט היא גילוי מרבי, שכן המשפט עומד על האמת וביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת (ראו רע"א 4999/95 Alberici International שותפות רשומה זרה הרשומה בישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 39, 44 (1996)) ותוך שקילת מידת הרלבנטיות של ההתכתבויות המדוברות למחלוקת הנטושה בין הצדדים בענייננו, אני סבור כי יש להתיר המצאת ההתכתבויות בין הפניקס להראל, ככל שהן נוגעות לתקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח.

לאור כל האמור, ניתן בזה צו גילוי מסמכים ספיציפי המופנה לפניקס ו/או להראל, לגבי התכתבויות שהוחלפו ביניהם לאחר קרות מקרה הביטוח.

הבקשה מתקבלת בחלקה כאמור בסעיפים 24 עד 29 לעיל.

בענין זה המבקשת מסתמכת על סעיף 2.32 לתצהיר הגילוי הנ"ל אשר הבהיר כי "דוחות ביקורת פנימית במועצה ומסמכים קשורים לביקורת המתייחסים להתקשרות בין המועצה לאקווה (חסוי)". הסעיפים בהם נאחזת המשיבה לביסוס החיסיון, קרי סעיף 10 לחוק הבקורת הפנימית וסעיף 170ג1 לפקודת העיריות, מתייחסים לקבילות הראיות ולא לחיסיונם ומשכך אינם יוצרים חיסיון מפני גילוי ועיון בהם כלפי המבקשת.

יפים לכך דבריו של כב' השופט י' טירקל ברע"א 8473/99 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' אילן שגב ואח', פ"ד נה(1) 337, עמ' 342-343 (1999): "הנחת היסוד במצבי מחלוקת כאלה חייבת להיות שיש להעדיף את זכות העיון-ובעיקר כאשר היא נתמכת על ידי אינטרסים כבדי משקל-על פני מניעתה; וכי אין להגביל את הזכות אלא במקרים קיצוניים ונדירים שבהם יש טעמים של ממש המצדיקים את ההגבלה". עקרון גילוי המסמכים ועיון בהם מטרתו לשרת את חקר האמת, כפי שהדברים באו לידי ביטוי בדברי כב' הנשיא (כתוארו דאז) א' ברק ברע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עפרה גלעד, פ"ד מט(2) 516, עמ' 523-524 (1995): "המשפט עומד על האמת. ביסוד ההליך השפוטי עומדת חשיפת האמת...

לענין זה, כמו גם לצורך בחינת האיזון הנדרש בין האנטרס של המבקשת לעיין במסמכים רבים ככל הניתן השייכים למשיבה מתוך רצון לקבל מידע נוסף אשר יכול ויסייע לה בניהול תביעתה, למול האנטרס של המשיבה להגביל את הדיון אך ורק לצורך בירור המחלוקות נשוא חזית המריבה, ומבלי שתידרש לחשוף בפני המבקשת מסמכים או מידע שאינם קשורים לתביעה הנוכחית, נקבעה הלכה מחייבת בפסק-דין רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' הנרי אזולאי ואח', פ"ד מט(4) 54, עמ' 60-61 (1995): "גילוי מסמכים משתרע על כל "המסמכים הנוגעים לענין הנידון" (תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), על צד לגלות כל אותם מסמכים, אשר סביר להניח כי הם כוללים מידע אשר יאפשר לצד, במישרין או בעקיפין, לקדם את העניין נושא התובענה.

ואכן בפסק-דין אזולאי נפסק במפורש כי (שם, עמ' 63-64): "סעיף 10 לחוק הבקורת קובע אי-קבילות ("לא ישמשו ראיה") של דו"ח הבקורת הפנימית, אין בהוראה זו, כשלעצמה, כדי ליצור חיסיון מפני גילוי הדו"ח לצד למשפט, אכן, אי-קבילות לחוד וחיסיון לחוד.

הטעם העיקרי המונח ביסוד הלכה זו, הוא הרצון לאפשר לאדם להכין עצמו לקראת משפט, כשהוא חופשי מהחשש שהכנתו תחשף בפני יריבו (ע"א 407/73 גואנשיר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כט (1) 169, 171).

...

מן הכלל אל הפרט באשר למחלוקת שבפני, אני סבור כי דו"ח הביקורת האמור אכן מהווה מסמך אשר הוכן לצורך המשפט.

כזכור, הילכת המטרה הדומיננטית היא המקובלת היום בפסיקה ואני סבור כי ניתן ליישמה ללא הסתייגות במקרה הנוכחי.

סיכום לאור כל האמור לעיל הנני מורה כדלקמן: אני דוחה את בקשת המבקשת לגילוי ועיון בדו"ח ביקורת הפנים ובמסמכים הנלווים לו אשר נערכו על-ידי המשיבה לצורך הכנת ההיתדיינות המשפטית בתיק זה, ואשר צורפו בחלקם לתגובה מטעם המבקשת לבקשה לסילוק על הסף שהוגשה על-ידי המשיבה.