בפסק הדין בעיניין ארפי (ע"ע (ארצי) 508/08 מדינת ישראל-הנהלת בתי המשפט – אשרת ארפי ואח', ניתן ביום 30.6.10; להלן: "עניין ארפי") קבע בית הדין הארצי בעיניינם של מתמחים במשפטים שהתמחו בבתי משפט, כי אף אם הממונים עליהם, השופטים אצלם התמחו, היו מודעים לבצוע העבודה הנוספת – "אין במודעות כדי לחייב את המדינה בתשלום שעות נוספות, שעה שכאמור לא ניתן אישור לכך על ידי הגורם המוסמך". בית הדין הוסיף כי "יש לזכור, כי המדינה אינה פועלת בחלל ריק, אלא במסגרת תקציבית מוגדרת שנתחמה מראש. המדינה קבעה את הקצאת השעות הנוספות למשיבים והקצאה זו מהוה חלק מן האיזונים שבין צרכיה המקצועיים של המערכת לבין המסגרת התקציבית שבה היא פועלת" (ר' פסקה 27 לפסק הדין).
אף אם בראיה רטרוספקטיבית ניתן היה לומר כי מוטב היה לו התובע היה מועסק בחוזה בכירים, התובע לא הפנה לכל הוראה נורמאטיבית המחייבת את המועצה לחתום עמו על חוזה כאמור וממילא לא ניתן כיום, כאשר יחסי העבודה בין הצדדים הגיעו לקצם זה מכבר, לפתוח בדיעבד את ההסכמות בין הצדדים ולקבוע כי התובע זכאי לזכות כלשהיא על סמך הסכמות חדשות שלא היו קיימות בזמן אמת.
לבד מכך כי מדובר בפסיקה אזורית ולא בהלכה מחייבת (לעומת עניין ארפי), הרי שלא ניתן להשוות בין תפקידם של מתמחים בפרקליטות, שהם עובדים זוטרים המצויים במקום נמוך בהירארכיה הארגונית, לבין התובע, אשר כאמור היה מנהל בכיר ברשות מקומית וניתן לו חופש פעולה מלא במסגרת תפקידו וכאשר המסגרת העובדתית שם בעיניין המודעות והידיעה הייתה שונה מענייננו אנו.
...
כפועל יוצא, דין התביעה בגין הרכיבים הנותרים, הנובעים מרכיב השעות הנוספות, להידחות אף היא.
תביעת התובע לפיצויים כללים ופיצויים לדוגמא על סך 75,000 ₪, נדחית אף היא, שכן לא מצאנו כי התובע הוכיח טענותיו ביחס ל'התנהלות חמורה ובלתי מתקבלת על הדעת' של המועצה, בשים לב לכך שלא שוכנענו כי התובע זכאי לתשלום כלשהו עבור עבודה בשעות נוספות ולכך כי כאמור, מעולם לא העלה את נושא אי התשלום בפני איש מגורמיה עד להגשת התביעה דנן.
סוף דבר
התביעה נדחית, כאמור לעיל.
