הליכי פסלות שופט אינם ייחודיים להליך הפלילי

מונח לפני ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' סגני הנשיאה מ' פינקלשטיין ול' ברודי, והשופט ר' אמיר) שלא לפסול עצמו מלדון בהליך פלילי שניפתח נגד המערער, במסגרתו הוא מואשם בין היתר ברצח, שוד בנסיבות מחמירות ובהצתה.

גישת הפסיקה ביחס למקרים שבהם החומר החסוי מסייע לטענות המאשימה היא כי אין בעובדה זו, כשלעצמה, משום עילת פסלות, אלא "השאלה הרלוואנטית היא האם יש בנסיבות המקרה כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים ולסתור את החזקה בדבר יכולתו של שופט מקצועי לידון בהליך באובייקטיביות הנדרשת" (ע"פ 8058/10 אבו חדיר נ' מדינת ישראל‏, פסקה 7 (14.11.2010)).

טענה זו נבדקת לפי אמות מידה ייחודיות, לרבות "כלל ההזדמנות הראשונה" והחשש הממשי מפני משוא פנים בניהול המשפט.

...

קביעות אלה הובילו את המערער – בסופו של דבר ולאחר חודשיים שבהם נערכו חמש ישיבות הוכחות – להגיש בקשה לפסלות ההרכב, מן הטעם של חשש ממשי למשוא פנים ולכך שההרכב לא יוכל להתעלם מהראיות החסויות בהכרעת הדין, שעל פי הנקבע תומכות בגרסת המאשימה.

זהו הבסיס למסקנה כי אין מקום להסיר את החסיון.

במקרה זה אף לא מצאתי להיעתר לבקשה לקביעת דיון בעל פה. כפי שקבעה הנשיאה ד' ביניש בעניין אבו חדיר דלעיל: "לא מצאתי להורות על קיום דיון בנוכחות הצדדים, בהתחשב בכך שעל-פי ההלכה בעניין פסלות שופט ככלל לא קמה עילת פסלות מקום בו הטיעון נשען על עצם חשיפתו של חומר ראיות לעיני המותב במסגרת דיון בעתירה לגילוי ראיה בהתאם לסעיף 45 לפקודת הראיות". והדברים יפים גם לענייננו.

הערעור נדחה.

לבסוף דחה ההרכב את הטענה כי עליו לפסול עצמו מטעמים של מראית פני הצדק; ובהקשר זה צוין כי על רקע נסיבותיו הייחודיות של ההליך דנן – לרבות מורכבותו והתמשכות ההליכים בו – "אין די בטענה בעלמא בדבר אפשרות לפגיעה במראית פני צדק על מנת להצדיק פסילת המותב על השלכותיה". טענות הצדדים בעירעור בעירעור שלפניי טוענים המערערים כי ההליכים המקדמיים שבהם הכריעו חברי ההרכב, נותבו מלכתחילה לטיפולם מכיוון שהם לא ישבו בהרכב באותה העת – ועובדה זו "יצרה ציפייה והבנה בלב המערערים, כי שופטים אלה לא יישבו בדינם". אשר לשופט לוי: המערערים מביאים ציטוטים מעדותו של א.א בתיק הנשק, אשר כוללים, בין היתר, התייחסויות לאירגון הפשיעה שבמוקד ההליך ואמירות ה"משחירות" חלק מבאי-כוחם של המערערים.

לגישת המערערים יש מקום להקיש מעניין זינגר לענייננו, שכן לחלקם מיוחסות עבירות נגד א.א והסיבה לשמיעת עדותו בתיק הנשק בדלתיים סגורות הייתה הסיכון שנשקף לו. אף בהנחה שקיים קשר בין הטעמים שבבסיס ההחלטה לשמוע את עדותו של א.א בדלתיים סגורות, ובין חלק מהאישומים המיוחסים לחלק מהמערערים כאן – ואינני מביעה כל עמדה בסוגיה זו – לא כל קשר עינייני בין שני הליכים פליליים יקים עילת פסלות כלפי המותב מלדון בהליך המאוחר.

בעשותם כן הסכימו המערערים, מסיבותיהם, לסטות מנקודת המוצא שבסעיף 74(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, שלפיה בקשה לעיון בחומרי חקירה תובא "במידת האפשר [...] בפני שופט שאינו דן באישום". הסכמת המערערים למתכונת דיונית זו, משפיעה בהכרח על טענת הפסלות בהליך שלפניי (ראו והשוו: ע"פ 3779/21 ישיבת אורחות תורה נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבנייה כרמיאל, פסקה 10 (7.6.2021); ע"א 5406/20 מ.י שחם נדל"ן בע"מ נ' ברשן, פסקות 22-19 (26.11.2020) (להלן: עניין מ.י שחם); ע"א 8916/20 פלוני נ' פלוני, פסקה 8 (21.2.2021)).

...

המערערים הוסיפו כי ביום 26.6.2019, טרם שמיעת העדות בתיק הנשק, נעתר השופט לוי לבקשת המשיבה לשמיעת העדות בדלתיים סגורות עקב סיכון שנשקף לא.א. לטענת המערערים, במסגרת זו עיין השופט לוי במעמד צד אחד בחומר סודי ושמע עדויות מטעם אנשי הרשות להגנת עדים – והחומר שאליו נחשף השופט לוי "על פניו רלוונטי לנאשמים בתיק זה, ומשחיר את פניהם כמסוכנים לעד המדינה". באשר לחומר שאליו נחשף השופט לוי בעניין הסיכון הנשקף לא.א, טענה באת-כוח המערערים 4 ו-6 במהלך הדיון מיום 5.10.2021, בשם המערערים כולם, כי "אנחנו לא יכולים להעריך עד כמה בית-המשפט נחשף לחומר ומה כתוב שם", אך לשיטתה עצם העובדה שהשופט לוי נעתר לבקשה לשמיעת העדות בדלתיים סגורות מעידה כי החומר היה "משכנע" בעיניו (עמ' 148 שורות 9-7 לפרוטוקול).

משכך, טענה זו יכולה לכל היותר להוות חיזוק לפסילת השופט לוי או השופטת בן-ארי, אך משהגעתי למסקנה כי לא קמה הצדקה לפסילת מי מהם – אין בטענה זו כדי להטות את הכף לטובת קבלת הערעור.

לפני סיום אציין כי אין בידי לקבל את הטענה לעילת פסלות "מצטברת" של כל חברי ההרכב כאחד.

אשר על כן, הערעור נדחה.

עוד אציין בהקשר זה, כי אף בהליכים פליליים, הכלל הוא כי הגשת ערעור על החלטה בעיניין פסלות שופט אינה טעונה תשלום אגרה (בשג"ץ 6470/09 פלד נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (11.9.2011); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 341 (2006)).

ייתכן כי לנוכח התכליות השונות נימנע מחוקק המשנה ממתן פטור מהפקדת ערובה (או למעצר קביעת סכום מופחת לערובה) במקרים מסוגו של המקרה הנידון, וייתכן כי מחוקק המשנה לא נתן דעתו למקרה ייחודי זה. כך או כך, בהיות לשון הדין ברורה ומפורשת, אין אלא לקבוע כי בעירעור על החלטת פסלות שופט יש להחיל את פרט 3 לתוספת השלישית ולהפקיד ערובה בסך של 15,000 ש"ח, וזאת אף אם ההחלטה ניתנה במסגרת הליך המתנהל לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת.

...

עובדה זו תומכת במסקנה שלפיה מחוקק המשנה לא מצא לנכון לנתק את הקשר והזיקה בין הבקשה לפסלות שופט לבין ההליך העיקרי שבגדרו היא הוגשה לעניין החיוב בתשלום אגרה.

לנוכח כל האמור לעיל, אני סבורה כי במקרים שבהם מוגש ערעור על החלטת פסלות שופט בהליך המתנהל לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, יש להחיל את תקנה 20(30) לתקנות האגרות, ולפטור את מגיש הערעור מתשלום אגרה.

ואולם, ייתכן כי התרופה לקושי האמור תהא במימוש זכותו של המערער על החלטת פסלות לבקש פטור פרטני מהפקדת ערובה או הפחתתה, וזאת בהתאם לתקנה 135(ב) לתקסד"א ולכללים הקבועים בפסיקה בעניין זה. מן הכלל אל הפרט לאור כל האמור לעיל, המבקש פטור מתשלום אגרה, אך נדרש להפקיד ערובה בסך של 15,000 ש"ח, בהתאם לפרט 3 לתוספת השלישית.

הזכות לטעון טענת פסלות שמורה ל"מי מהצדדים" ובמקרה זה נפגעי העבירה אינם צד להליך ואינם בעלי מעמד להגיש בקשות.

סעיף 77א'(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 קובע כי "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". כאמור לעיל, נפגעי העבירה אינם בגדר "בעל דין", וזאת על אף מעמדם החשוב והמשמעותי בהליך הפלילי, בהתאם לחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001.

על פי החוק, לא קיים הליך של עיון חוזר על החלטה בעיניין פסלות, אלא קיים מסלול ערעור ייחודי (ראו ת"פ (מחוזי ת"א) 16512-08-17 גודובסקי נ' מדינת ישראל (15.4.18)).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים שוכנעתי כי יש לדחות את בקשת נפגעי העבירה לעיון חוזר, וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, נפגעי העבירה, בני משפחת המנוח, אינם בגדר "בעל דין" כנדרש בחוק.

במקרה הנוכחי לא התקיימה אף אחת מהעילות: לא חל שום שינוי נסיבות מאז ניתנה ההחלטה, ואף לא שוכנעתי כי נפלה טעות בהחלטה.

בנסיבות אלה, אני דוחה את הבקשה לעיון חוזר.

] לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום באילת (השופט ש' ברגר) מיום 24.4.2023 בת"פ 14542-02-22, שבה נדחתה בקשת המערערים לפסילת המותב מלדון בהליך.

המערערים סבורים כי יש לייחס משקל גם לאופיו הייחודי של הליך הנזקקות, אשר מערב אנשי מיקצוע שמשמשים כ"ידו הארוכה של בית המשפט" ואינו מיתנהל בהתאם לדיני הראיות שחלים במשפט הפלילי.

זאת, בשל משקלן המצטבר של מספר נסיבות רלוואנטיות: העובדה שהליך הנזקקות מוסיף ומתנהל במקביל להליך הפלילי; הקִרבה הנושאית בין שני ההליכים; העובדה שלפחות אחת מעדות התביעה בהליך הפלילי מופיעה בהליך הנזקקות כקצינת בית המשפט; והעובדה שחלק מהחומרים המוגשים בהליך הנזקקות אינם חשופים לעיני המערערים – כך שמתעורר קושי ביישום הכלל שלפיו טענת פסלות יש להעלות בזיקה למידע קונקריטי שהוצג בפני המותב.

...

עיינתי בטענות הצדדים ובאתי לידי מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

בשים לב לנסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן, אני סבורה כי מן הראוי לקבל את הערעור.

הערעור מתקבל אפוא, והדיון בת"פ 14542-02-22 יועבר למותב אחר.