בגזר דינו, הטיל בית המשפט קמא על המערער את העונשים הבאים: 5 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירות של נהיגה בשיכרות, נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים או נהיגה בזמן פסילה; קנס 1,800 ₪; פסילה בפועל למשך 27 חודשים בנכוי חודש אחד של פסילה מנהלית, ופסילה על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך 3 שנים.
למעשה, חוזר המערער על טענתו, לפיה, הוא עוכב לבדיקה אקראית על ידי המישטרה בשעה 02:00 ביום הארוע, וכי היה בסטאטוס של מעוכב עד השעה 04:20.
המערער סבור, כי חומרת הפגם עליו הצביע מצדיקה להורות על זיכויו מהעבירה המיוחסת לו. הוא הפנה לסעיף 56א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), אשר מסמיך את בית המשפט שלא לקבל ראיה שהושגה שלא כדין, אם שוכנע שקבלתה תיפגע באופן מהותי בזכות להליך הוגן.
בכגון דא, יפים גם דבריו של בית המשפט העליון בבש"פ 4062/06 אבו זהרה נ' מדינת ישראל (17.5.2006) שנאמרו בהקשר של הארכת מעצר לצרכי חקירה של מי שעוכב באופן לא חוקי, לפיהם, "יש לזכור, כי חומרת הפגמים הנובעים מהפרת הוראת החוק לעניין עיכוב חשודים, עשויה להשתנות ממקרה למקרה. שכן, לא הרי עיכוב שלא כדין שנעשה בשגגה או בהיסח הדעת כהרי עיכוב מכוון במטרה לקפח את זכויותיו של החשוד. וכן, לא הרי עיכוב החורג בדקות ספורות ממסגרת הזמן הקבועה בסעיף 73 כעיכוב החורג בשעות ארוכות מן המותר".
מכל מקום, האמור כאן הנו למעלה מהצורך, שכן כפי שציינתי, איני סבור כי העיכוב של המערער היה עיכוב לא חוקי.
...
אקדים אחרית לראשית ואומר, כי לאחר שבחנתי את טענותיו של המערער, נחה דעתי כי לא הייתה פגיעה בזכויותיו, לרבות בזכותו להליך הוגן, וכי המשטרה לא פעלה בחוסר סמכות עת עיכבה אותו לצורך בדיקת הינשוף, שכן מדובר בעיכוב כדין.
אי לכך, טענתו של המערער בעניין זה דינה להידחות.
המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים המצדיקים התערבות בגזר הדין, ומשכך, דין הערעור גם בעניין זה להידחות.
סוף דבר
השורה התחתונה היא, כי דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות.
