כתב האישום ותשובת הנאשמים
כנגד הנאשמים, אב ובנו, הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של חבלה במזיד לרכב, לפי סעיף 413(ה) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") ביחד עם סעיף 29(א) לחוק.
מחבל זה, כך נטען, ניסה לרצוח יהודים באמצעות זריקת אבנים על כלי רכבם, וכך דקות ספורות עובר להגעתו למקום, יידה המחבל אבנים לעבר רכבה של גננת גן הילדים בחברון הגב' רחל דנינו, לעבר אוטובוס, ולעבר שני ג'יפים של צה"ל.
נאשם 1 המשיך וטען כי כאשר הותקף על ידי המחבל, הסתובב עם רכבו לעברו, עצר את הרכב, ירד ממנו והחל לרדוף אחר המחבל, אשר ברח לסמטה המובילה לשכונת ג'בל ג'ועם.
כשהגיעו לצומת, מחבל זרק עליהם אבנים, ועל כן, הוא ואביו ירדו מהרכב והחלו לרוץ לכיוונו, בשלב זה, הצטרפו אל האחר פורעים ערבים שצעקו לדרוס ולהרוג אותם, ונזרקו לעברם אבנים מכל מיני כיוונים.
אציין כבר עתה, כי לאחר שצפיתי בסרטונים, פעמים רבות, הן במהלך הדיונים והם במהלך כתיבת הכרעת הדין, אין כל מקום לספק, והמסקנה היא אחת וברורה, כי הנאשמים עוברים מרכב לרכב, ובאחדים מהם משמשה לשמשה, ומנפצים, ושבים ומנפצים שמשה אחר שמשה, כשניכר בעליל כי הם לא פועלים מתוך פחד, ולא מתוך כוונה למנוע סכנה כלשהיא, לא כפעולת הגנה , אלא רק מתוך כוונה לפגוע בכמה שיותר כלי רכב.
אכן, לוּ הנאשמים היו מצויים בסכנה ומעשיהם כלפי כלי הרכב היו בגדר פעולת היתגוננות, ברי כי מצופה היה שנאשם 2, לא יותיר את אביו לסכנה ויעזוב את המקום.
...
כמקור לכך יש שציינו את דברי התלמוד ירושלמי (עבודה זרה פרק ב, ב), שם נאמר: "ואין דוחין נפש מפני נפש לא סוף דבר שאמ' לו הרוג את איש פלוני, אלא אמ' לו חמוס את איש פל'". מכאן, שגם עבירת הגזל אינה נדחית מפני פיקוח נפש.
עמדת המאשימה, כי נעשתה חקירה לאיתור האחר, מיידה האבנים, והוא לא אותר, מקובלת עלי.
בשים לב לכל האמור, אני מרשיע את הנאשמים בעבירה של חבלה במזיד ברכב בצוותא שיוחסה להם בכתב האישום, לאחר שנדחו טענות ההגנה שהעלו.