על פי האישום הראשון, תכננו המשיב וארבעת הנאשמים האחרים בתיק, יחד עם אנשים נוספים, לפרוץ למפעלי ים המלח (להלן – המפעל), במטרה לגנוב מטילי מגנזיום, ובהמשך הוציאו לפועל את תכניתם וגנבו מגנזיום במשקל 35 טון ובשווי של 105,000 דולר.
לאור העובדות האמורות, מייחס כתב האישום למשיב עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות לבניין שאינו משמש למגורים או תפילה בכוונה לבצע גניבה או פשע, גניבה בידי עובד, זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר, שימוש במסמך מזויף, גניבה, והסגת גבול כדי לעבור עבירה.
ההלכה בעיניין זה מורה כי:
"ככל שזמן המשפט מתארך משתנה נקודת האיזון ההתחלתית בין האינטרס הציבורי בהמשך המעצר כדי לגונן על הציבור מפני מסוכנותו של הנאשם וכדי להבטיח את תקינות ההליך השיפוטי מפני חשש לשיבושו, לבין ההגנה על חירותו האישית של הנאשם בטרם הוכרע דינו. לעולם נדרש איזון מחודש על פי הנסיבות המשתנות, ומתן משקל משתנה לערכים הנוגדים הפועלים זה כנגד זה. ככל שמשפטו של נאשם מתארך, נוטות כפות המאזניים לכיוונו וערך חירותו האישית גובר לעומת אינטרס ההגנה על הציבור" (בש"פ 6347/05 מדינת ישראל נ' פלוני, ניתנה ביום 7.8.2005, פסקה 7, מפי השופטת פרוקצ'יה).
...
באשר למסוכנותו, טוען המשיב, כי מדובר בעבירות רכוש, והוא מפנה לפסיקה, לפיה אף בדונו בעבירות חמורות יותר, לא נעתר בית המשפט לבקשה להאריך מעצרים מעבר לתקופה הסטאטוטורית של תשעה חודשים.
אני מורה איפוא לשירות המבחן להגיש לבית משפט השלום באשדוד תסקיר מעצר, שיבחן אפשרות של חלופת מעצר בעניינו של המשיב.
אם ימצא בית המשפט, לאור התסקיר, ולאחר עריכת דיון במעמד הצדדים, שבמסגרתו תבחן החלופה המוצעת והאפשרות לגַבות חלופה זו בערבויות הולמות ובפיקוח נאות על המשיב, ייתן בית משפט השלום את החלטתו בנוגע להמשך מעצרו של המשיב או לשחרורו בערובה.
בכפוף לאמור לעיל, הבקשה מתקבלת באופן חלקי.
