הכרעת דין: זיכוי נאשם בעבירות חבלה, פציעה ואיומים

בפתח הכרעת הדין אני מודיעה על זכוי הנאשם מבצוע העבירות בהן הואשם מחמת הספק.

תמצית כתב האישום כתב האישום מייחס לנאשם ביצוע עבירת תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין, היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין ופציעה לפי סעיף 334 לחוק העונשין.

עולה כי הסיכסוך העמוק בין מישפחת בן גיאת והנאשם החל לפחות שנתיים לפני הארוע המפורט בכתב האישום, אז נחקרה חנה בחשד לתקיפת הנאשם (ש' 17-22 עמ' 31, ש' 1 עמ' 32 לפרוטוקול) ואף הוצא צו למניעת הטרדה מאיימת הדדי בהסכמה (ש' 12 עמ' 32 לפרוטוקול, נ/1).

...

כשנשאלה אם זרק משהו (כגרסתה של נוי) מסרה "לא נראה לי לא שמתי לב הכל קרה מהר מידי" (ש' 35 לנ/10).

לדבריו, "הבעל שלה רוני יצא מהבית באטרף והתחיל לצעוק עלי לאיים עלי ולתקוף אותי, ורצה להביא לי בוקס לפנים אני ברחתי לחדר מדרגות שלי ואז באה אשתו ונתנה לי סטירה לפנים והתחילה לצעוק והוא צעק ואיומים, הילד שלי שמע את הצעקות לפני זה מלמעלה וירד למטה וגם הוא ראה שנתנה לי סטירה לפנים, אני הייתי בשוק לא הגבתי, ואז בעל שלה רוני תפס משהו נראה לי קורקינט וזרק עלי ואז הוא נפל והארון נפל שם, הדברים נפלו מהבלגן שהם עשו וגם הוא נפל אני ראיתי, כנראה קיבל מכה וניסה שוב לזרוק עלי את הקורקינט ולא הצליח ואשתו החזירה לו כל פעם וזרק עלי כמה פעמים, וגם השכנים יצאו בחוץ והבנות שלהם, התחיל בלגן" (ש' 7-15 לת/2).

משכך, קביעתי היא שהמאשימה לא עמדה בנטל להוכיח את ביצוע העבירות כנדרש ועל כן אני מורה כאמור על זיכוי הנאשם מחמת הספק מביצוע העבירות לפי סעיפים 334, 380, 379, 452 לחוק העונשין המיוחסות לו בכתב האישום.

אשר לגזירת העונש בתוך המיתחם: לזכותו של הנאשם מצאתי לזקוף את גילו הצעיר במועד ביצוע העבירות; נסיבות חייו המתוארות בתסקיר; שתוף פעולה (חלקי) עם שירות המבחן, כמו גם המלצת שירות המבחן.

הנאשם הורשע עד היום במגוון עבירות לרבות פציעה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, איומים, הפרת הוראה חוקית, היתנהגות פרועה במקום צבורי, ועוד, וריצה עונש מאסר בפועל בן 6 חודשים.

דבריו של ב"כ הנאשם אך מחזקים את הרושם, כשבמסגרת טיעוניו לעונש שב והעלה טענות כנגד כתב האישום (אפיק שנהג ברכב כלל לא הואשם, מטרת הגעתו של הנאשם לזירת העבירה), טענות שנדחו מכל וכל בהכרעת הדין (מתוך פסקה 8): (-) אשר לטענה כי גם בהנתן האופן בו נסע הרכב, לא קמה לשוטרים סמכות לעכב את אפיק והנאשם, טענה זו נדחית בשתי ידיים.

...

לאחר שנתתי דעתי לשיקולים המנויים בסעיף 40ג(א) וסעיף 40ט לחוק העונשין, לאור הממצאים עליהם עמדתי לעיל ולאחר שבחנתי את מדיניות הענישה הנוהגת, מצאתי לאמץ את מתחם הענישה לו עתרה המאשימה, קרי, בין מספר חודשי מאסר שניתן לרצות בעבודות שירות לבין שנת מאסר בפועל.

אין בידי לקבל את הטענה.

דבריו של ב"כ הנאשם אך מחזקים את הרושם, כשבמסגרת טיעוניו לעונש שב והעלה טענות כנגד כתב האישום (אפיק שנהג ברכב כלל לא הואשם, מטרת הגעתו של הנאשם לזירת העבירה), טענות שנדחו מכל וכל בהכרעת הדין (מתוך פסקה 8): (-) אשר לטענה כי גם בהינתן האופן בו נסע הרכב, לא קמה לשוטרים סמכות לעכב את אפיק והנאשם, טענה זו נדחית בשתי ידיים.

אחר כל אלה, החלטתי לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: 5 חודשי מאסר בפועל.

בית משפט השלום בירושלים ת"פ 51440-05-20 מדינת ישראל נ' אבו סיח(אחר/נוסף) בפני כבוד השופטת הבכירה שרון לארי-בבלי בעיניין: מדינת ישראל האמצעות תביעות ירושלים המאשימה עבדאלרחמאן אבו סיח באמצעות ב"כ עו"ד מוחמד חלאילה הנאשם הכרעת דין

כתוצאה מכך, נישברה המראה בציד ימין ונגרמו לרכב ניזקי פח. המתלוננת ברחה לבית של שכנה, שזהותה אינה ידועה למאשימה, שאז הנאשם שלח לה הודעות "אם את התלוננת במישטרה עליי, את משחקת בחיים שלך, חושבת אם אני אכנס לכלא לא אשתחרר" וכן שלח הודעה קולית ובה איים עליה בפגיעה שלא כדין בגופה: "נשבע שאני אכסח אותך איפה שתהיי אני יהיה לא אשאיר אותך את תראי"; "נשבע באלוהים שברא אותי אני אגרום לך לחלום עלי תעיזי להגיע לעבודה ותראי מה יקרה". בגין מעשיו אלה מיוחסות לנאשם באישום זה עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש-בן זוג, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן- חוק העונשין); עבירה של חבלה במזיד לרכב, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין; ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

הכרעה- האישום הראשון ביחס לעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש-בן זוג; אני מקבלת את גרסת המתלוננת, שלה מספר חיזוקים שפורטו לעיל, ולפיה בעקבות ויכוח שנתגלע בין בני הזוג, סביב תמונתו של נאשם עם אשה אחרת, החלו השניים מתווכחים עד אשר היתדרדר הארוע לכדי עימות אלים, בגדריו הכה הנאשם את המתלוננת בחלקי גופה, והדבר בא לידי ביטוי בתעוד חזותי המלמד על החבלות שספגה.

ביחס לעבירה של חבלה במזיד לרכב; מצאתי כי יש לזכות את הנאשם מבצוע עבירה זו. במהלך חקירתו הנגדית טען הנאשם כי לא גרם לנזק לרכב, וממילא הפגיעה בו נעשתה בצד ימין כאשר הוא עמד מצידו השמאלי של הרכב.

...

בהקשר זה יצוין עוד כי טענת הנאשם במשטרה, לפיה המתלוננת עזבה את הבית כשהיא נטולת חבלה, אינה מקובלת עליי והיא נעדרת ביסוס או תימוכין.

מסקנה זו נשענת אף על גרסת המתלוננת עצמה שמסרה כבר בתחנת המשטרה, לשאלה האם הייתה לה אפשרות לצאת, כי "היה לי אפשרות אבל לא עשיתי את זה כי אני פחדתי ממנו שירביץ לי אח"כ" (ת/12, ש' 102).

הגם שניתן להסתפק אך בגרסתה זו, אני סבורה כי נוכח מערכת היחסים המורכבת בין הצדדים, כמו גם ההאשמות הבלתי פוסקות ביניהם, נכון היה למאשימה להסתייע בראיות נוספות המעידות על שבירת המיטה.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, הנאשם מורשע בזאת בשתי עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ועבירה של איומים.

בפתח הכרעת הדין אני מודיעה כי מצאתי לזכות את הנאשם מבצוע עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") ולהרשיעו בעבירת תקיפה חבלנית לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

משאלה הם פני הדברים, המחלוקת בה נותר להכריע היא האם השבר באף שניגרם למתלונן בעקבות התקיפה הוא בגדר חבלה חמורה כך שיש להרשיע את הנאשם בעבירה בה הואשם לפי סעיף 333 לחוק העונשין, או שמא המדובר בחבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק העונשין, וכן לשקול את טענת ההגנה מן הצדק שנשמעה מפי ההגנה.

...

מקובלת עלי הטענה לפיה טיפול רפואי אינו תנאי לקביעת היותה של חבלה "חבלה חמורה", יחד עם זאת בכך שקם צורך בפרוצדורה רפואית, יש במקרים רבים כדי לסייע בקביעה בדבר סוג החבלה שנגרמה וחומרתה.

בראי כלל נסיבות המקרה דנן, לאחר עיון בתעודות הרפואיות וכלל הראיות, ועל יסוד הנימוקים שלעיל, מסקנתי היא כי נכון לקבוע שנגרמו למתלונן חבלות של ממש כתוצאה מתקיפתו על ידי הנאשם, אך לא שוכנעתי מעל לכל ספק סביר כי נגרמה למתלונן כתוצאה מהתקיפה חבלה חמורה.

סוף דבר על יסוד כלל הנימוקים שלעיל, מצאתי כאמור לזכות את הנאשם מעבירת האיומים שיוחסה לו בכתב האישום משזו לא הוכחה.

בית משפט השלום בירושלים ת"פ 50856-03-18 מדינת ישראל נ' חמדאן ואח' בפני כבוד השופטת הבכירה שרון לארי-בבלי בעיניין: מדינת ישראל באמצעות תביעות ירושלים המאשימה 1.אחמד חמדאן באמצעות ב"כ עו"ד מונא שיח' אחמד 2.מאלק חמדאן באמצעות ב"כ עו"ד מוסטפא יחיא הנאשמים הכרעת דין

האישום הראשון- הכרעה כזכור, באישום הראשון מיוחסות לנאשמים עבירת תקיפה כלפי המתלוננת, לפי סעיף 382(א), דהיינו: תקיפה סתם "כשהיו נוכחים שניים או יותר שחברו יחד לבצוע המעשה בידי אחד או אחדים מהם". הפסיקה הכירה בכך שפרשנות הביטוי "חברו יחד", כמצוין בסעיף החיקוק בו הואשמו הנאשמים, מהוה הלכה למעשה ביצוע בצוותא: "הינה-כי-כן, פרשנות הביטוי "חברו יחד" בהקשר הפנימי של החוק ומתוכו מובילה למסקנה כי החוברים יחדיו הם הלכה למעשה מבצעים בצוותא" (ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב, פ"ד נו(5) 580 (2002), בפס' 2 לפסק דינה של השופטת בייניש).

בהעדר ראיות נוספות המלמדות על אופן גרימת החבלה לרכב, כמו גם תעוד כלשהוא לנזק שניגרם, התוצאה היא איפוא זכויים של הנאשמים מבצוע עבירה של חבלה במזיד לרכב.

ביחס לעבירת האיומים, הוכח כי הנאשמים איימו על המתלונן, כי ככל שלא יתן להם כסף, ישרפו את בית המשפחה "אמרו שנשבור את הבית ונשרוף אותו, אמרתי להם כן תשברו את הבית ותשרפו אותו" (פרו' 19.10.20, בעמ' 48, ש' 8).

...

האישום הראשון- הכרעה כזכור, באישום הראשון מיוחסות לנאשמים עבירת תקיפה כלפי המתלוננת, לפי סעיף 382(א), דהיינו: תקיפה סתם "כשהיו נוכחים שניים או יותר שחברו יחד לביצוע המעשה בידי אחד או אחדים מהם". הפסיקה הכירה בכך שפרשנות הביטוי "חברו יחד", כמצוין בסעיף החיקוק בו הואשמו הנאשמים, מהווה הלכה למעשה ביצוע בצוותא: "הנה-כי-כן, פרשנות הביטוי "חברו יחד" בהקשר הפנימי של החוק ומתוכו מובילה למסקנה כי החוברים יחדיו הם הלכה למעשה מבצעים בצוותא" (ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב, פ"ד נו(5) 580 (2002), בפס' 2 לפסק דינה של השופטת בייניש).

· הנאשם 2 מורשע בביצוע עבירת תקיפה סתם, לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין.

במסגרת האישום השני: · הנאשם 1 מורשע בביצוע עבירת תקיפה סתם, לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין; ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

· הנאשם 2 מורשע בביצוע עבירת תקיפה סתם, לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין; איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; והיזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.