החלטתי לזכות את הנאשם מן המיוחס לו בכתב-האישום נוכח תחולתה של הגנת "זוטי דברים".
כתב-האישום:
הנאשם הודה בעובדות כתב-האישום הבאות, שאמנם מציגות השתלשלות עניינים מסוימת, אך יובהר כבר עתה, כי הסכמת המאשימה היא שהעבירה שיוחסה לו – היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין התשל"ז – 1977, מתייחסת אך ורק לעובדה מספר 3, כלומר:
"בנסיבות אלו, ניגש הנאשם לחדר השינה בבית, נטל מתיקה של המתלוננת את כרטיס האשראי שלה, הכניסו לתוך תנור חימום פועל, והכרטיס נהרס" (ראו: הסכמת המאשימה בעמוד 5 שורה 12: "אני מבהירה שההיזק לרכוש מתייחס רק לכרטיס האשראי שהוכנס לתנור החימום").
בית-המשפט המחוזי קבע, כי לא ניתן היה להרשיע את הנאשם בעבירה של תקיפה חבלנית ולכל היותר בתקיפה סתם, ואולם זיכה את הנאשם, תוך הפעלת הגנת זוטי דברים וכך קבע:
"בנסיבות המקרה שבפנינו, דעתי היא כי המערער זכאי לחסות בצילה של טענת ההגנה שעניינה "זוטי דברים", וכי אין להטביע עליו את חותם ההרשעה בגין המעשה שעשה.
בית-המשפט קיבל את טענת זוטי הדברים וקבע:
"אני קובע כי היה מגע פיזי בין המתלונן לנאשם, כאשר המתלונן אחז בזרועו של הנאשם והוליכו לעבר רכבו של הנאשם. מגע פיזי זה לא היה בהסכמתו של המתלונן. אשר על כן, ניתן לראות במגע פיזי זה לכאורה, מגע או הפעלת כוח בלא הסכמה שביצע הנאשם כלפי המתלונן. מגע פיזי זה מהוה תקיפה לפי הוראות חוק העונשין. השאלה אשר על בית משפט להכריע בה, האם בנסיבות העניין יש להרשיע את הנאשם בעבירת תקיפה. בית משפט זה סבור כי אין להרשיע את הנאשם בנסיבות אלו...הטעם העקרי לתוצאת הכרעת דין זו הנה, שאני קובע כי המקרה הנו פעוט ערך ובנסיבות העניין אין מקום להטיל על הנאשם כתם של הרשעה בעבירה פלילית, ואני קובע כי זה המקום המתאים להפעיל את הוראת סע' 34 י"ז לחוק העונשין שענינו זוטי דברים. טענה זו בדבר החלת הוראות סע' 34 י"ז לחוק העונשין, לא נטענה ע"י הנאשם וב"כ, ואולם החלטתי להתייחס להוראות אלו מאחר ואני סבור כי הנאשם זכאי ליהנות מהגנתם, גם אם לא טען זאת במפורש".
בע"פ (ת"א) 964/96 קצקה נגד מדינת ישראל (לא פורסם) קבע בית-המשפט, כי המערער, אשר ירק על המתלוננת אינו נהנה מהגנת זוטי דברים מפני עבירת התקיפה.
...
החלטתי לזכות את הנאשם מן המיוחס לו בכתב-האישום נוכח תחולתה של הגנת "זוטי דברים".
כתב-האישום:
הנאשם הודה בעובדות כתב-האישום הבאות, שאמנם מציגות השתלשלות עניינים מסוימת, אך יובהר כבר עתה, כי הסכמת המאשימה היא שהעבירה שיוחסה לו – היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין התשל"ז – 1977, מתייחסת אך ורק לעובדה מספר 3, כלומר:
"בנסיבות אלו, ניגש הנאשם לחדר השינה בבית, נטל מתיקה של המתלוננת את כרטיס האשראי שלה, הכניסו לתוך תנור חימום פועל, והכרטיס נהרס" (ראו: הסכמת המאשימה בעמוד 5 שורה 12: "אני מבהירה שההיזק לרכוש מתייחס רק לכרטיס האשראי שהוכנס לתנור החימום").
בית-המשפט קבע כי במסגרת הדיון בהגנה יש לשקול את השיקולים הבאים:
"באשר לשיקולים הצריכים להנחות את בית-המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, לאחר שמיעת הראיות, הרי שאלה צריכים להיבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי וההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית. לעומת השיקולים המנחים את בית-המשפט, דרך משל, בבואו לבחון את הסעד של מבחן ללא הרשעה, והכוללים בצד נסיבות העניין וטיב העבירה את אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי...הרי שהדגש לעניין ההגנה של זוטי דברים מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו "נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי". עפ"י בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל של "העדר ענין לציבור". כפי שמצינו לא ניתן לערוך מראש רשימה סגורה ומפורטת של המקרים הראויים להיכנס בד' אמותיה של ההגנה דנן, קרי מקרים הנמצאים "מתחת לאותו סף של חומרה ואנטי חברתיות", אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו.
יחד עם זאת, קיומו או העדרו של עבר פלילי הוא רק נתון אחד, שאותו יש לשקול במכלול השיקולים הנסיבתיים, ואין לומר כי קיים כלל שלפיו דמו של בעל עבר פלילי "מותר" רק משום עברו, ואם המעשה, כשלעצמו, הינו מעשה קל ערך, החוסה, תחת הגנת זוטי דברים, אזי חלילה לנו אם נגמיש את מערך השיקולים הנוגעים לבעלי עבר פלילי רק מטעם זה, ואין להגיע למסקנה כי ביחס לאלו ניתן להגיש כל כתב-אישום גם אם עובדותיו קלות ערך.
אני סבור, כי התשובה לשאלה זו בשלילה.
תוצאה:
לאור כל האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מכתב-האישום מחמת קיומה של הגנת זוטי הדברים.
