במסגרת הכרעת הדין הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של נהיגה בשיכרות, עבירה לפי סעיפים 62(3), 64ב(א)(3) וסעיף 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961, וכן תקנה 169(א)(1) לתקנות התעבורה.
בנקודה זו צוין כי המערער והוריו מתגוררים במושב, במקום שאין בו תחבורה ציבורית, ומשכך נזקקים ההורים להסעה ברכבו של המערער שהנו המטפל העקרי בהם.
...
בסיכומו של דבר, טען ב"כ המשיבה כי כוונת המחוקק הייתה למנוע פגיעה בחיי אדם ע"י נהיגה בשכרות וביקש לדחות את הערעור.
דיון והכרעה
אקדים ואציין כי אני סבורה שבמכלול הנימוקים שהובאו, כאמור, מפי ב"כ המערער, יש לראות משום נימוקים מיוחדים, אשר יש בהם כדי להצדיק סטייה מענישת המינימום שקבע המחוקק בגין עבירה של נהיגה בשכרות, שהינה, כאמור, ענישה של שנתיים פסילה.
בסיכומו של דבר, אני מורה על קבלת ערעורו של המערער על גזר הדין באופן שתקופת הפסילה שהושתה על המערער תקוצר לתקופה של 15 חודשים בניכוי 14 ימי פסילה מנהלית.
