הכרעת דין: החזקת סמים, איומים והחזקת סכין

נטען כי עניינו של נאשם 2 שונה מהמקרים שהובאו בפסיקה שהוצגה ע"י ב"כ המאשימה, בשים לב ששם דובר בנשקים שנתפסו במהלך חיפושים, ובהם אין ידיעה לגבי אופן הגעת הנשק לידי האדם או במשך כמה זמן החזיק בו. נטען כי בהתאם להכרעת הדין, נוכח פציעתו של נאשם 1, בחירתו של נאשם 2 לנסוע לבית החולים אף לאחר שידע שיש נשק ברכב הייתה בחירה נכונה, ובפרט בשים לב לכך שנאשם 2 נסע ברכבו כשהוא גלוי וניתן היה לתארו בנקל.

כל זאת, בעקבות הרשעתו בבצוע עבירות של הפרעת שוטר במילוי תפקידו, 4 עבירות של איומים, שתי עבירות של שימוש בכוח או באיומים במטרה למנוע מעצר, תקיפת שוטר כדי להכשילו, 2 עבירות של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, הסגת גבול פלילית, 4 עבירות של הפרעת שוטר במילוי תפקידו, החזקה/שימוש בסמים לצריכה עצמית, תקיפת עובד ציבור, 4 עבירות של הפרת הוראה חוקית, התפרצות למקום מגורים / תפילה לבצע עבירה, ניסיון גניבה, העלבת עובד ציבור, הפרעה לעובד ציבור והחזקת אגרופן או סכין שלא כדין.

...

בנסיבותיו של הנאשם 2 נחה דעתי כי יש למקם את עונשו ברף התחתון של מתחם העונש ההולם.

במסגרת רע"פ 4105/06 באסל גאבר נ' מדינת ישראל (2.1.2007) עמד בית המשפט תכליתן של הוראות אלה: "הוראות אלה תכליתן הכוללת כפולה – מחד גיסא מניעת עבירות והעמדה לדין על מעשי עבירה, ומאידך גיסא ענישה... הוראת סעיף 39, בה עסקינן, היא ההוראה העונשית, ועניינה הרשות הנתונה לבית המשפט לחילוט החפץ ששימש לעבירה או כשכר עבירה; ועל החלטת בית משפט לעניין זה ניתן לערור לפי סעיף 38א לבית המשפט המחוזי, וברשות לבית משפט זה. יש להטעים כי סמכות בית המשפט לפי סעיף 39 היא סמכות שבשיקול דעת". במסגרת ע"פ 6234/03 מדינת ישראל נ' מראד זיתאווי (9.3.2005) עמד כב' השופט א' א' לוי על התנאים להפעלת סמכות החילוט: "השילוב שבין הסעיפים מלמד כי הפעלתה של סמכות החילוט מותנית בקיומם של תנאים מצטברים אלה: בחפץ שנתפש בוצעה עבירה או עומדים לבצע עבירה; בעל החפץ הורשע בדינו והרשעתו מתייחסת למעשה שנעשה בחפץ או לגביו (ע"פ 623/78 סורני נ' מדינת ישראל, פ"ד לג 523, (3); ע"פ 4148/92 חוסין מועד נ' מדינת ישראל, לא פורסם). סעיף 39(א) לפקודה אשר נועד לפגוע בזכות קניינו של העבריין קובע כי דינו של החילוט כדין עונש שהוטל על הנאשם, וככל הוראה עונשית יש להעניק לה פרשנות מצמצמת, הואיל והיא נועדה לפגוע במעורבים במעשה הפלילי עצמו, ולא באלה שאין להם זיקה אליו או שזיקתם רופפת (ע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3), 238)". עוד נקבע שם כי משמדובר באחד מרכיבי הענישה, בית המשפט נדרש לשקול את השלכות החילוט והשתלבותו בענישה הכוללת הנגזרת על נאשם: "אכן, המכונית שימשה בידי המערער כלי בלעדיו היה מתקשה להפיל את המתלוננת ברשתו ולבצע בה את העבירות בהן הורשע. אולם, אותה סמכות חילוט היא סמכות שברשות, ובטרם יעשה בה בית המשפט שימוש, הוא מצווה לתת את דעתו גם על השלכותיה, וכיצד היא משתלבת במערך רכיביו האחרים של העונש. אכן, בנסיבות אחרות ראוי גם ראוי היה להורות על חילוט המכונית, אולם משנגזר למערער עונש מאסר, אותו אני מציע להאריך, סבורני כי בית המשפט המחוזי היה רשאי לקבוע כי בחילוט גלומה הכבדה מעבר לנדרש, ועל כן נכון להימנע ממנה". ראו גם ע"פ 9104/20 מדינת ישראל נ' דוד טבצ'ניקוב (4.3.2021), שם קבע כב' השופט י' אלרון כי: "...סמכותו של בית המשפט להורות על חילוט רכוש על פי סעיפים 32 ו-39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, היא סמכות שבשיקול דעת, אשר הפעלתה תלויה בין היתר בהשלכות חילוט הרכוש ובהשתלבותו במערך הענישה הכולל שיושת על הנאשם". לעניין בחינת מהותה ועצמתה של הזיקה בין הנכס לבין ביצוע העבירה ראו ע"פ 1000/15 אבו אלחווה נ' מדינת ישראל (3.7.2015).

היות שרכבו של נאשם 2 (מ.ר 17-356-75) שימש את הנאשמים לביצוע עבירות נשיאת הנשק, אני מורה על חילוטו לטובת אוצר המדינה.

לגבי נאשם 2, הובהר כי גם בעברו קיימות עבירות איומים, סמים, החזקת סכין, הפרעה לשוטר, שוד ועבירות אלימות נוספות, ועוד צוין כי בזמן שנאשם 2 היה עצור עד תום ההליכים בתיק זה, הוא איים על סוהר ואף הורשע בגין מעשה זה ונגזר עליו חודש מאסר (פסק הדין סומן ט/3 – להלן: "הענישה בעבירת האיום").

בע"פ 2454/18 עזרא שיינברג נ' מדינת ישראל (2.12.2018), נקבע כך: "כידוע, בבואו להכריע אם לקבל הסדר טיעון בין התביעה להגנה, על בית המשפט לבחון את ההסדר על רקע, בין היתר, העונש ההולם לעבירה (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 608–609 (2002)). סימן א'1 לפרק ו' לחוק מורה כיום כיצד לקבוע את העונש לעבירה. כלי מרכזי בתהליך זה הוא קביעת מיתחם העונש ההולם על פי הנסיבות המנויות בחוק (סעיפים 40ג ו-40ט לחוק; ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל, פ"ד סו(2) 772, 790–792 (2013) (להלן: עניין סעד)).

...

על רקע האמור, עמדת המאשימה הינה כי בעניין סוליימנוב נקבע בבירור כי ניתן לחייב כל נאשם בנפרד בפיצוי בשיעור המקסימלי, ולגבי עניין רג'בי נטען כי כב' השופטים עמית ומזוז לא קבעו כי קיימת תקרה לגבי כל הנאשמים יחדיו, היות וההפחתה בשיעור הפיצוי מבחינת כב' השופט עמית סמכה על נימוק אחר, ולכן – קביעת כב' השופטת ברק-ארז אינה הלכה מחייבת.

סיכום וגזר הדין – סיכומו של דבר, במכלול השיקולים, ולאחר שקילת ההיבטים לחומרה ולקולה, והואיל וכידוע "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" (כקבוע בסעיף 40ב' לחוק העונשין, לאחר תיקון 113 לחוק), אציע לחברי להרכב לגזור על כל אחד משני הנאשמים את העונשים כדלקמן: · מאסר בפועל למשך 14 שנים, אשר תחילתו ביום מעצרם (5.9.2018); באשר לנאשם 2 – נזכיר כי במהלך היותו במעצר עד תום ההליכים בתיק זה, הוא הורשע בעבירת איומים והושת עליו עונש של חודש מאסר בפועל.

אציע כי חודש המאסר האמור לא ינוכה מתקופת המאסר אותה אנו גוזרים על הנאשם בגין העבירות בתיק הנוכחי, וכי נאמץ את עמדת המאשימה בהקשר זה, כך שהמאסר בן 30 יום בו נשא הנאשם 2, מיום 19.5.2019 (במסגרת ת"פ 10173-02-19 (שלום טבריה)) לא ינוכה מתקופת המאסר.

אעיר ביחס לטענת הסניגור בדבר אופן היתנהלותו של השוטר סמי, כי חרף הבקורת אשר צוינה בעיניינו במסגרת הכרעת הדין, הרי שהשוטר יעקב ציין כי לא הבין מדוע הוא מתקשה לעצור את הנאשם ורק לאחר שצפה בסירטון הבין כי אותו אחר משך אותו לאחור ומכאן, כי לא מצאתי לקבל את טענת הסניגור בדבר השפעה מהותית של האחר על הארוע ועל תוצאותיו.

ביום 3.5.12 הורשע ונדון הנאשם בבצוע 2 עבירות של החזקה/ שימוש בסמים לצריכה עצמית, עבירת איומים וכן, עבירה של החזקת אגרופן או סכין שלא כדין והושת עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים ועונשים נלווים.

...

לאור כל האמור לעיל, טענה ב"כ המאשימה כי מסוכנותו של הנאשם נותרה בעינה.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, מצאתי לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: 22 חודשי מאסר בפועל.

הנני מורה על הפעלת עונש המאסר המותנה בן 5 החודשים אשר הושת על הנאשם במסגרת ת"פ (ק"ש) 41209-05-20 מיום 1.12.20 וזאת, במצטבר לעונש המאסר בפועל נשוא תיק זה, כך שבסך הכל ירצה הנאשם 27 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו מיום 8.10.21.

הנני מחייב את הנאשם לפצות את עד התביעה מספר 1, השוטר רס"ב יעקב תולסן בסך של 7,000 ₪.

דיון והכרעה הנאשם, במעשיו, פגע בערכים המוגנים וביניהם כבודם, בטחונם האישי, פרטיותם ושלוות נפשם של המתלוננים.

כמו כן, לא ניתן להיתעלם מעברו הפלילי של הנאשם הכולל הרשעות בעבירות סמים, איומים, החזקת סכין ואף הרשעה משנת 2013 בגין ביצוע עבירה של פציעה או חבלה זדונית שלא כדין.

...

בשים לב למכלול הנתונים והשיקולים שפורטו לעיל, אני סבורה כי מתחם העונש ההולם נע בין 10 חודשי מאסר לבין 18 חודשים, לצד ענישה נלווית.

סופו של דבר, לאחר שנתתי דעתי למכלול הנתונים ובכלל זה מהות מעשיו של הנאשם ונסיבותיו האישיות ובכלל זה עברו הפלילי, ומנגד הירתמותו להליך הטיפולי, שיתוף הפעולה עם שירות המבחן, ולהסכמת הצדדים באם התסקיר יהיה חיובי, מצאתי כי יש לגזור על הנאשם את עונשו בתחתית מתחם הענישה.

סוף דבר לאור האמור, הנני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר לתקופה של 10 חודשים, בניכוי ימי מעצרו.

לכך יש להוסיף שהנאשם השתמש באקדח, שאומנם החזיק ברישיון, אך בהכרעת הדין נקבע כי הנאשם קיבל את רישיון הנשק על יסוד דיווח שקרי על-אודות מצבו הבריאותי, לרבות הסתרת נתונים רלוואנטיים.

לנאשם היה עבר פלילי, בין היתר, בעבירות אלימות, איומים, החזקת סכין וסמים, לרבות ריצוי מאסר בפועל.

...

נכון הדבר כי באותה נשימה כרך הנאשם את הטרגדיה של שתי המשפחות: של המנוח ושלו זו בזו, בהסבירו את השבר שחוו הוא ואשתו, אך בסופו של דבר אנו שותפים להתרשמות שירות המבחן כי הצער והחרטה שמביע הנאשם על מעשיו שפגעו במשפחת המנוח הם אותנטיים.

הכרעה: בהתחשב בכל השיקולים, החלטנו למקם את עונשו של הנאשם בשליש התחתון של מתחם העונש, אך לא בקצהו התחתון של המתחם.

לפיכך אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 18 שנים, בניכוי ימי המעצר (מיום 28.7.19 עד ליום 4.2.20).