כפי שיובהר, סבורים אנו כי אשמתו של הנאשם הוכחה מעבר לכל ספק סביר ואנו מורים להרשיעו בעבירת רצח עבירה לפי סעיף 300(א)(2) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, ביחד עם עבירות של קשירת קשר- עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, ועבירה של החזקה ונשיאה של נשק שלא כדין-עבירה לפי סעיף 144(א)+(ב) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין.
ראו לעניין זה פסק דינה של כב' הנשיאה חיות בע"פ 6937/17 מדינת ישראל נגד יוסף (11.10.2018):
"בית משפט זה פסק לא אחת כי מימצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בהליך פלילי אחד אינם יכולים לשמש כראיה בהליך פלילי אחר וזאת גם כאשר הנאשמים באותם הליכים היו שותפים לדבר עבירה ועומדים לדין בגין אותם האירועים...עוד נפסק כי עצם העובדה שניתנו הכרעות סותרות בהליכים שונים העוסקים באותו המקרה, אף שאינה רצויה, אינה מצדיקה היתערבות של ערכאת העירעור, מקום שבו השוני בתוצאה נובע משוני בתשתית הראייתית שנפרסה בכל אחד מן ההליכים".
מיותר לציין כי התשתית הראייתית שונה בשני ההליכים מעצם העובדה כי הנאשם לא העיד בהליך האחר, וסתירה בין הכרעות הדין לא קיימת עת לא שלל בית המשפט בהליך האחר קיומו של רצח, אלא רק את אחריותו של אמל שלא ירה ולא ידע על פי עדותו כי הנאשם עומד לירות באותו מעמד.
...
באשר לשאלה מי היה היורה, אמל או הנאשם – אף כאן סבורני כי המאשימה אכן הצליחה להוכיח בתום ההליך הארוך שבפנינו שהנאשם היה היורה ואמל היה הנהג.
המדובר ב-3 יריות עוקבות, ובהקשר זה הקביעה לגבי 3 עד 4 יריות מבוססת על העדויות של השניים אשר היו ברכב במועד ביצוע הירי ולמרבית המזל לא נפגעו כפי שנפגע המנוח, ובאלו הנסיבות סבורני שהוכח מעבר לכל ספק סביר שאכן הייתה כוונת קטילה (וראו את ע"פ 2202/08 פסקו נ' מדינת ישראל, פסקה 41 ((07.03.2012, באשר לשימוש בכלי נשק קטלני כגון אקדח וביצוע ירי מטווח קצר).
הערה אחרונה מתייחסת לכך שאמל הורשע בהריגה "בלבד", וזאת לעומת המסקנה אשר אליה אנו מגיעים בתיק זה. אינני סבורה שיש מניעה זו או אחרת לגבי האפשרות להגיע למסקנה האמורה.