הכרעת דין: הודאה בעבירות תעבורה

הנאשם: אני מודה <#3#> הכרעת דין נוכח הודאת הנאשם, אני מרשיעה אותו במיוחס לו בכתב האישום.

<#5#> גזר דין הנאשם שלפני הודה והורשע בעבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף בנגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה, בנהיגה ברכב ללא ביטוח בנגוד לסעיף 2(א) לפקודת הביטוח.

...

הנאשם: אני מודה <#3#> הכרעת דין נוכח הודאת הנאשם, אני מרשיעה אותו במיוחס לו בכתב האישום.

חרף העובדה שלא מדובר בעבירה ראשונה מסוגה, החלטתי שלא להשית על הנאשם מאסר בפועל בין היתר, מכוח עקרון ההדרגתיות בענישה , בשים לב לנסיבותיו האישיות המיוחדות של הנאשם והיות העבירות הדומות הקודמות ישנות.

לפיכך, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: פסילה מלקבל ו/או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 10 חודשים.

ההליכים בבית משפט קמא; נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף – עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"), כאשר רישיון הנהיגה פקע כבר בשנת 2004, ונהיגה ברכב עבירה של נהיגה במהירות מופרזת של 166 קמ"ש במקום 110 קמ"ש, עבירה לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961.

עמד על כך כב' הנשיא בדימוס מ' שמגר בר"ע 418/85 רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 279, 280 (1985), בהדגישו לאמור: "... ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות. מערכת המשפט חייבת לשאוף לכך כי המשפטים יתנהלו כסדרם ובמועד שנקבע להם מעקרו וכי לא יתפתח או יתרחב הנוהג של דחיות מיותרות או של דיון כפול ללא צורך שיש בהם כדי להעמיס על קופת הציבור בכלל ועל בתי המשפט בפרט, עומס נוסף שאין הם יכולים לעמוד בו ואשר גם אינו מוצדק לגוף הענין." באשר לחלופה של עוות דין; המערער הודה במיוחס לו בכתב האישום ובתיק המצורף, אי לכך אין בפיו כל טענה שנפל פגם בהכרעת הדין, שכאמור, מבוססת על הודאתו.

...

אי לכך סבורני, כי במקרה דנן לא רק שאין עסקינן בסטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת, אלא שבשים לב לחומרת העבירות ונסיבות ביצוען, העונש שהושת על המבקשת הינו עונש מקל, המבטא התחשבות רבה בכל השיקולים לקולה , ולא נגרם כל עיוות דין כלל ועיקר.

סופו של דבר – אינני סבור כי בית משפט קמא לא קבע את גזר דינו בשיקול דעת, בסבירות, ללא שרירות לב – או ללא הנמקה – באשר נימק את גזר דינו בחומרת העבירה, עברו של המערער ושקל נסיבותיו, ודי בכך.

נוכח האמור, הערעור נדחה.

בהכרעת הדין בהליך הפלילי נקבע כי הנהג (הנאשם) ביצע את עבירת הסרוב שבסעיף 64ד.(א) לפקודת התעבורה, והשופט אף הוסיף כי לטעמו הנאשם היה תחת השפעת סם מסוכן ואסור והוא היתנגד לבדיקה כדי לנסות לטשטש ולהסתיר עובדה זו. בהכרעת הדין נקבע עוד, כי: "כאשר אלה הם פני הדברים, שהוכחו מעל לספק סביר, לא נותר אלא לקבוע כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ואני מרשיעו בדין." משכך - טוענת הנתבעת - אין כסוי בטוחי לניזקי התאונה על פי סעיף 20.2.6 בפרק ה' לחריג בתנאי הפוליסה, ואף אין כסוי בטוחי להוצאות שכר טירחת עו"ד בהליך תעבורה על פי סעיף 15 בפרק ג' לחריג בתנאי הפוליסה.

הנאשמת יכלה לעשות כן על נקלה ואולם בחרה משיקוליה שלא לעשות כן. בית המשפט קבע בעיניין ויאה כי: "בדיקת לשונו של סעיף 42א לפקודת הראיות מלמדת, שאינו מבחין בדרך שבה הגיע בית-המשפט להכרעת הדין אם בעקבות הודאת הנאשם, אם בעקבות עדויות פוזיטיביות, אם בעקבות חזקה שבחוק והיעדר עדות מטעם הנאשם וכו'." עוד השוו עניין זה לע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, מא(4) 327 (1987).

...

את הכרעת הדין בהליך הפלילי חתם השופט בהליך הפלילי בקביעה לפיה: "המסקנה המתבקשת היא כי הנאשם ביצע את עבירת הסירוב כמצוין בסעיף 64ד(א) לפקודה. לטעמי הנאשם היה תחת השפעת סם מסוכן ואסור והוא התנגד לביצוע הבדיקה – כדי לנסות לטשטש ולהסתיר עובדה זו. כאשר כאלה פני הדברים, שהוכחו מעל לכל ספק סביר, לא נותר אלא לקבוע כי הנאשם ביצע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ואני מרשיעו בדין." (ר' הכרעת הדין כפי שצורפה על ידי הנתבעת, ההדגשות שלי – מ.ר.א.) במסגרת התאונה ניזוק רכב התובע ונקבע על ידי שמאי שמונה על ידי הנתבעת כרכב שניזוק ב"אבדן מוחלט וגמור", והתובע אף נאלץ לשכור שירותיו של עורך-דין לצורך מימון הגנתו של הנהג (בנו) בהליך הפלילי.

דווקא בפסק הדין בת"א (שלום חי') 11033/05 כלל חברה לביטוח בע''מ נ' חבוב דורון (22.06.2006) (להלן – "עניין חבוב") אליו מפנה ב"כ התובע בסיכומיו, בית המשפט קבע באופן מפורש כי: "בתחום הפלילי, בית המשפט העליון קבע במפורש כי "שימוש בסמים מסוכנים, בכל כמות שהיא, יוצר חזקה לפיה הנהג נתון תחת השפעת הסם" (ע"פ 398/04 מדינת ישראל נ' דני בניאשווילי, תק-על 2004(4), 2831, עמ' 2842; על כן לא מקובלת עליי בעניין זה טענת ב"כ הנתבעים המסתמכת על קביעתו של כב' השופט שיף, לפיה אין די בהוכחת השימוש בסם (במיוחד בנסיבות בהן צריכת הסם נעשתה כמה ימים לפני התאונה), אלא יש להוכיח גם את השפעת הסם על הנהג בעת נהיגתו.

אי. ג'י ביטוח זהב בע"מ נ' אייזיק יהודה (פורסם בנבו, 15.05.2007); ור' גם עניין זיקרי, לעיל) לעניין זה נקבע בפסיקה כי: "כך גם לעניין נטל השכנוע בענייננו. עצם העובדה שהמידע באשר למעורבות המבוטח בקרות מקרה הביטוח מצוי לעיתים בתחום ידיעתו המיוחדת, אין משמעה חיובו בנטל השכנוע, אלא במקרים המתאימים עשוי בית המשפט להסתפק בהבאת ראיות קלות ביותר מצד חברת הביטוח, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות למבוטח. גם המבוטח, בעבור הנטל אליו, יוכל לצאת ידי חובתו על-ידי הבאת ראיות מופחתות (בשים לב לקושי בהוכחת יסוד שלילי), ויוכל להרים את הנטל באמצעות מסירת העובדות הידועות לו. בקביעת עוצמת הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא על מנת לשכנע כי המבוטח גרם במכוון לקרות מקרה הביטוח, יש להתחשב גם בכך שמדובר בייחוס מעשה פלילי בהליך אזרחי, אולם אין להפריז בשיקול זה, בשים לב לנחיתות האינפורמטיבית האמורה של חברת הביטוח. לסיכום, כמות הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא כדי לעמוד בנטל השכנוע, וכן כמות הראיות שיהיה על המבוטח להביא כדי לסתור את הראיות שהביאה, מושפעות מהשיקולים האמורים, ותשתנינה לאור נסיבות העניין, ובמקרה של ספק – יזכה המבוטח בתביעתו." (ר' עניין המגן לעיל, פס' 42 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל, ההדגשות שלי – מ.ר.א.).

משכך, ולאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

על-פי הכרעת הדין מיום 5.10.2021, הנאשם, יליד 16.4.2002 (כבן 18 ו-4 חודשים במועד העבירות והיום כבן 20 ו-3 חודשים), הורשע בהתאם להודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335 בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק) ובעבירת החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) בחוק.

לתמיכה בטענתו זו וכן לתמיכת טענותיו בעיניין מדיניות הענישה הנוהגת, הפנה אל פסקי הדין הבאים: ע"פ 7334/20 קדח נ' מדינת ישראל (29.3.2022) – פסק הדין אינו מיפרט את העבירות או את העונש שהושת בבית המשפט המחוזי (גזר הדין לא אותר במאגרי המידע), למעט העובדה שדובר בהרשעת המערער על-פי הודאתו ב"עבירות אלימות ועבירות תעבורה, תוך פגיעה בהולכי רגל".

...

עם זאת הוסיף, כי אפילו ימצא בית המשפט לנכון לסטות ממתחם העונש מטעמי שיקום, אין מקום לסטייה ניכרת, כפי שהומלץ בתסקיר.

לנוכח כל האמור, עתר בא-כוח הנאשם לאמץ את המלצת שירות המבחן.

קביעת מתחם העונש ההולם - סיכום לנוכח כל האמור, בהתאם לעיקרון ההלימה ותוך התחשבות בערכים החברתיים שנפגעו, במידת הפגיעה בהם, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות העבירה, כפי שאלו פורטו לעיל, מתחם העונש ההולם בנסיבות הנדונות הוא בין שמונה-עשר חודש לשלושים ושישה חודשי מאסר בפועל.

ב"כ הנאשם: הקראתי לנאשם את כתב האישום, והוא מבקש להודות בו. הנאשם: אני מבין את עובדות כתב האישום ומודה בו. <#2#> הכרעת דין על יסוד הודאת הנאשם הנני מרשיע אותו בשתי כניסות לישראל שלא כדין, בהתאם להוראת סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל והפרעה לשוטר בהתאם להוראת סעיף 275 לחוק העונשין.

שם הוא נסע ללא רישיון נהיגה ויש לו 171 עבירות תעבורה ובית המשפט הטיל עליו רק מאסר מותנה.

...

ב"כ הנאשם: הקראתי לנאשם את כתב האישום, והוא מבקש להודות בו. הנאשם: אני מבין את עובדות כתב האישום ומודה בו. <#2#> הכרעת דין על יסוד הודאת הנאשם הנני מרשיע אותו בשתי כניסות לישראל שלא כדין, בהתאם להוראת סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל והפרעה לשוטר בהתאם להוראת סעיף 275 לחוק העונשין.

מכל המקובץ לעיל הינני לקבוע מכלול מעשיו של הנאשם מן הראוי שינוע בין מאסר קצר ועד שבעה חודשים מאסר בפועל.

מכל המקובץ לעיל הינני לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: 3 חודשים מאסר בפועל שיימנו מיום מעצרו 24.09.17; מורה על הפעלת מאסר מותנה בן חודשיים מת"פ 38935-05-17 כך שחודש ממנו יהיה במצטבר לעונש המאסר האמור בסעיף א' וחודש בחופף.