הכרעת דין: אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה

בית משפט קמא גזר דינה ל- 11 חודשי פסילה בפועל, פסילה על תנאי ופצוי בסך 10,000 שח. ערעורה של המערערת לבית המשפט המחוזי על הכרעת הדין המרשיעה נדחה.

ב"כ המאשימה הפניתה לפסיקה, אותה לא מצאתי כמתאימה לנסיבות ביצוע העבירות שבפני שכן במקרים שם דובר במידת רשלנות גבוהה וכן נגרמו פגיעות קשות ביותר לנפגעי העבירה, הקרובות לתוצאות תאונה קטלנית: · רע"פ 678/18 פלוני נ' מדינת ישראל (31/05/18) – הנאשם הורשע בעבירות של נהיגה בקלות ראש, אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה וגרימת חבלות קשות להולכת הרגל – חבלת ראש ושברים מרובים בגופה והיא אושפזה למספר חודשים ובהמשך הועברה לשקום ארוך בבית חולים סיעודי.

...

לאור כל האמור, ביקש ב"כ הנאשם, להשית צו של"צ כהמלצת שירות המבחן ולהסתפק בפסילה שריצה הנאשם עד כה לצד רכיב פיצוי לנפגע.

לאור כל האמור מצאתי כי מתחם הענישה לעבירות של נהיגה רשלנית בגינה נגרמה תאונת דרכים שתוצאתה חבלות של ממש בנסיבות כמתואר בעובדות כתב האישום - רף רשלנות בינוני-נמוך, תרומת רשלנות משמעותית של נהג המשאית, חלקו היחסי של הנאשם בביצוע העבירה, חבלות הגוף שנגרמו לנפגע ברף הבינוני - כולל רכיב פסילת רישיון נהיגה לתקופה המתחילה ב-11 חודשים ומגיעה עד ל-24 חודשי פסילה בפועל, לצד רכיבי ענישה נוספים.

לאור כל האמור אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: פסילה בפועל פסילה בפועל מלהחזיק או מלקבל רישיון נהיגה לתקופה של 11 חודשים ו-15 ימים.

בית משפט השלום לתעבורה באשדוד ת"ד 5691-11-21 מדינת ישראל נ' לוגסי בפני כבוד השופטת, סגנית הנשיא נועה חקלאי בעיניין: מדינת ישראל המאשימה ישראל לוגסי הנאשם נוכחים: ב"כ המאשימה – עו"ד נצר הנאשם בהיעדר ב"כ הנאשם – עו"ד כפיר דור הכרעת דין

כתב האישום כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בקלות ראש בנגוד לסעיף 62(2) + 38(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א- 1961 (להלן – "פקודת התעבורה") ועבירות של אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה וגרימת תאונת דרכים בנגוד לתקנות 67(א) ו- 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961.

סוף דבר בנסיבות התיק שלפניי: הגם שהולכת הרגל נפגעה מרכבו של הנאשם עת חצתה את הכביש במעבר חציה, לא הונחה התשתית הראייתית הנדרשת לצורך הכרעה בשאלה האם הנאשם התרשל בנהיגתו והאם ניתן היה למנוע את התאונה אילמלא התרשל.

...

רק אם מגיעים למסקנה חישובית ולפיה, התאונה הייתה יכולה להימנע ובאילו תנאים יכולה הייתה להימנע, כי אז היה ניתן לקבוע, כי המערער חרג מתנאי ההתנהגות הנדרשים וכי התגבשו בעניינו יסודות עבירת ה"רשלנות" ולפיכך, יש להרשיעו בפלילים.

זאת ועוד: "כשההכרעה בין אשם וחף מפשע תלויה בהבדל של שניה או מחצית השנייה, ולא היו ממצאים עובדתיים בטוחים השוללים כל אפשרות סבירה של טענת מינימאלית כזאת בחישוב הזמן והמרחק, נראה לנו שהמערער היה זכאי להנות מן הספק" (שם, שם).

סוף דבר בנסיבות התיק שלפניי: הגם שהולכת הרגל נפגעה מרכבו של הנאשם עת חצתה את הכביש במעבר חציה, לא הונחה התשתית הראייתית הנדרשת לצורך הכרעה בשאלה האם הנאשם התרשל בנהיגתו והאם ניתן היה למנוע את התאונה אלמלא התרשל.

בית משפט השלום לתעבורה באשדוד ת"ד 10690-01-21 מדינת ישראל נ' אהרוני בפני כבוד השופטת, סגנית הנשיא נועה חקלאי בעיניין: מדינת ישראל המאשימה אברהם אהרוני הנאשם נוכחים: ב"כ המאשימה -עו"ד אסולין הנאשם בעצמו ב"כ הנאשם – עו"ד מויאל הכרעת דין

כתב האישום כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בקלות ראש בנגוד לסעיף 62(2) + 38(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א- 1961 (להלן – "פקודת התעבורה") ועבירות של אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה וגרימת תאונת דרכים בנגוד לתקנות 67(א) ו- 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961.

ראו ע"פ 7320/07 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 13.5.09) : "אף לו נימצאו מחדלי חקירה, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להוביל לזיכויו של המערער. הלכה היא, כי אין מוטלת על התביעה החובה להציג את הראיה הטובה ביותר, ודי כי תציג ראיה מספקת. בסופו של יום, שאלת נפקותם של מחדלי חקירה מוכרעת בהתאם לנסיבות המקרה הפרטניות, תוך בחינת השאלה אם יש בתשתית הראייתית אשר הונחה לפתחו של בית-המשפט, כדי לבסס את הרשעת הנאשם בעבירה שיוחסה לו במידה הנדרשת בפלילים..." רשלנות תורמת לא הוכחה בפני רשלנות תורמת מצדו של הולך הרגל, שכן לא הוכח כי חצה את הכביש שלא במעבר החציה.

...

בנסיבות העניין, בשים לב לתנאי הדרך, לשעת התאונה, להיות הרחוב הומה אדם, לרבות ילדים קטנים אשר עושים דרכם למסגרות החינוך, אני קובעת כי מצופה מנהג סביר שמהירות נסיעתו בנסיבות הללו לא תגיע לכדי 31 קמ"ש אלא תהיה איטית יותר, וכי נהיגה במהירות העולה 31 קמ"ש היא בלתי סבירה לתנאי הדרך כפי שהיו בשעת התאונה.

סיכומו של דבר הוכח בפני מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם התרשל.

מכל האמור, לאחר שהמאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק כי הנאשם התרשל באופן בו נהג בהתקרבו למעבר החציה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר, ומשגרם ברשלנותו לפגיעה בהולך הרגל אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

בשנת 2021 לאחר מתן הכרעת הדין בתיק זה, הורשע הנאשם בעבירה של אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה.

...

לפיכך אני קובעת כי מתחם העונש ההולם בעבירה של גרימת מות ברשלנות בינונית-גבוהה בנסיבות המקרה היא מאסר שנע בין 12 חודשים ל-30 חודשים, פסילה שנעה בין 10 שנים לבין 18 שנים, פיצוי למשפחת הנפגע קנס ועונשים צופי פני עתיד.

יחד עם זאת בקביעת משך הפסילה לקחתי בחשבון את העובדה שרישיונו של הנאשם לא נפסל עד היום ובהקשר זה את פרק הזמן שחלף מאז התאונה ואת ההשפעה שעשויה להיות לפסילה על הנאשם ומשפחתו ועל כן בעניין זה החלטתי לסטות לקולה ממתחם הענישה.

לפיכך, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: אני מצווה על מאסרו של הנאשם בפועל למשך 12 חודשים.

"בדונו בבקשה להארכת פסילתו של רישיון הנהיגה עד לתום ההליכים, על בית-המשפט לבחון תחילה קיומן של ראיות לכאורה להרשעת הנהג בעבירה המיוחסת לו; ואם מצא כי אלה קיימות, עליו לעבור ולבחון האם נהיגתו מסכנת את הציבור. בגדר בחינה זו, יש לאזן בין שקולי ההגנה על האינטרסים של הנהג הפוגע, ובכלל זה נסיבותיו האישיות המיוחדות, לבין הצורך להגן על שלום הציבור מפני נהיגה המסכנת חיים (ראו ע"פ 3883/04 אבו סיביה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] החלטה מיום 11.5.2004, מפי השופטת פרוקצ'יה (להלן – עניין אבו סיביה). על מסוכנותו של הנהג, ניתן ללמוד, בין היתר, מעברו התעבורתי ומנסיבות הארוע הספציפי גם יחד (ראו בש"פ 759/99 הורוביץ נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] החלטה מיום 11.2.1999, מפי השופט מצא; בש"פ 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] החלטה מיום 6.11.2000, מפי השופט טירקל)". שימוש באמצעי של פסילה עד תום ההליכים ייעשה תוך היתחשבות בנסיבותיו האישיות של המשיב ובכך שלמעשה טרם הוכרע דינו והוא "נהנה" עדיין מחזקת החפות.

חומרה יתירה מצאתי בכך שהמשיב הורשע בשנת 2017 בגין גרימת תאונת דרכים שעניינה אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה ונדון, בין היתר, לפסילה בפועל.

...

כלשון בית המשפט העליון על ידי כב' השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 6085/10 יוסי בן שטרית נ' מדינת ישראל: [פורסם בנבו] (30.8.10): "אין צריך לומר, כי במסגרת השימוש באמצעי-מנע אלה, יש להתחשב גם בנאשם בשלב שבו אשמתו טרם הוכרעה, ובפגיעה העלולה להיגרם לו ולפרנסת משפחתו בשלילת רשיונו, ולו הזמנית, לנהוג ברכב. אולם שיקולים אלה הם מישניים לחובת הדאגה לחיי אדם, ולשלמות גופם. מקום שהמשך נהיגתו של אדם בכביש עלול לסכן באופן ממשי את בני הציבור, ראוי לעשות שימוש גם באמצעים זמניים דרסטיים, כדי להרחיק נהגים מסוכנים מהכביש. .... אם מבקשים להאריכה, יש לשקול מחדש את מכלול השיקולים הנוגעים לאינטרס הציבורי ולאינטרס הנאשם ולאזן ביניהם, תוך התחשבות במעבר הזמן (בש"פ 7647/00 חינוואי נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 812, 815 (2000); בש"פ 8514/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 18.9.2005))". לסיכום, במסגרת בקשה לפסילה עד תום ההליכים, על בית המשפט לבדוק קיומן של ראיות לכאורה ואם מצא בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה, אזי יעבור לבחון שאלת המסוכנות אשר תילמד, בין היתר, מעברו של המשיב ומחומרת העבירה המיוחסת לו. ראיות לכאורה לאחר שעיינתי בחומר החקירה ושקלתי טענות הצדדים אני קובע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת עובדות כתב האישום.

סוף דבר - אני מורה על פסילת רישיון נהיגת המשיב עד תום ההליכים נגדו.