הכרעת דין בתיקי אי ציות לתמרור עצור

ב"כ הצדדים: התיק קבוע למתן הכרעת דין בתיק זה יחד עם תיק 7571-06-15, שם הנאשם הוא מנשרוב משה.

<#3#> הכרעת דין ראשית דבר: העבירה המיוחסת לנאשמים הנה אי ציות לתמרור עצור, וזאת בנגוד לתקנה 22(א) ו-64(ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות").

...

בכך לא נחה דעתי, וראיתי לנכון להתייחס אף לטענתו ותמיהתו של הנאשם 1 מדוע לא הוצב תמרור העצור על אותו עמוד עליו ניצב תמרור "אין פניית פרסה" אשר מסתיר את תמרור העצור כטענת הנאשם 1.

לעניין זה, יאמר כי מאחר והנאשם 2 לא הגיע מנתיב הפנייה ימינה, לא הוסתר ממנו תמרור העצור, אשר לכאורה הוסתר במרחק מסויים מעיני הנאשם 1, ועל כן היה עליו להבחין בו. מה עוד, כי הסטייה בהצבת התמרור הינה בגדר סטייה קלה הרלוונטית בנסיבות העניין, כאמור לעיל, ועל כן טענתו של הנאשם 2 לעניין הסטייה בהצבת התמרור דינה להידחות.

לפיכך, ולאור כל האמור לעיל: * הריני מרשיע את הנאשמים בעבירה המיוחסת להם בכתב אישום.

<#6#> גזר דין * אני דן את הנאשם לתשלום קנס בסך 300 ש"ח או 3 ימי מאסר שישא בנוסף לכל מאסר אחר שהוטל עליו.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עפ"ת 16637-05-18 ששון נ' מדינת ישראל תיק חצוני: בפני כבוד השופט ערן קוטון מערער מנשה ששון ת.ז. 304912967 משיבה מדינת ישראל פסק דין

השוטר הבחין במערער מגיע בנסיעה רציפה ללא כל עצירה ולא מציית לתמרור עצור המוצג בכיוון נסיעתו משני צדי הכביש.

פסק דינו של בית משפט קמא בהכרעת דין מפורטת ומנומקת החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער במיוחס לו. בית משפט קמא מצא את עדות השוטר מהימנה בהיותה ברורה ורהוטה, הגם שטעה באשר לקיומו של תמרור נוסף.

...

לסופו של יום הגיע בית משפט קמא למסקנה מבוססת ומעוגנת היטב.

אף מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא לפיה גם אם היה מקבל את גרסת המערער עדיין היה מקום להרשיעו בביצוע העבירה שיוחסה לו. זאת שכן המערער לא טען כי עצר בסמוך לתמרור ובדבריו לשוטר ניתן כאמור למצוא אף ראשית הודיה.

לסיכום אציין כי איני סבור שנפל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא ואין מקום להתערב בו. משאלו פני הדברים אין בידי להיעתר לערעור.

הנאשם הורשע על פי הודאתו הן בתיק דנן (להלן: "התיק העקרי") והן בתיק 1322-01-16 של בית משפט זה (להלן: "תיק הצירוף") בעבירות של אי ציות לתמרור עצור, אי מסירת פרטים בתאונת נפגעים, אי הגשת עזרה לנפגע בתאונה, אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה, נהיגה בקלות ראש (2 עבירות), היתנהגות שגרמה נזק לרכוש ולגוף, גרימת חבלה של ממש, נהיגה ללא רישיון נהיגה ונהיגה ללא ביטוח.

הנאשם ערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין ובית המשפט המחוזי קיבל את העירעור בחלקו באופן שהותיר את הכרעת הדין על כנה אולם קבע כי מיתחם העונש ההולם נע בין 6-12 חודשי פסילה בפועל והפחית את תקופת הפסילה בפועל ל-6 חודשים.

...

הצדדים לא התייחסו בטיעוניהם לשאלה האמורה, ברם בנסיבות שבהן עסקינן בשני אירועים שונים, שבוצעו בהפרש זמנים של 8 חודשים זה מזה וכוללים עבירות שונות, אני סבורה כי אין לראותם כאירוע אחד, אלא כשני אירועים נפרדים, שבגין כל אחד מהם ייקבע מתחם עונש הולם נפרד (ראו לעניין זה את ע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל (29.10.2014); ע"פ 61/15 מדינת ישראל נ' יוסף דלאל (3.9.15); ע"פ 4748/14 עוזי זליחה נ' מדינת ישראל (30.11.15); ע"פ 2519/14 אבו קיעאן נ' מדינת ישראל (29.12.14); דנ"פ 2999/16 ערן מזרחי נ' מדינת ישראל (22.5.16) והאסמכתאות שם).

בית משפט לתעבורה גזר על הנאשם 3 חודשי פסילה בפועל, קנס ופסילה על תנאי והנאשם לא ערער על חומרת העונש (הוגש ערעור על הכרעת הדין והערעור נדחה).

הנאשם, ללא כל סיבה, הבחין בהולכת הרגל באיחור ופגע בה. בנסיבות אלה אני קובעת כי רשלנותו של הנאשם בינונית.

סוף דבר בהתחשב בכל שפורט לעיל, הריני גוזרת על הנאשם, בגין שני האירועים ובגין מכלול העבירות שבהן הוא הורשע, את העונשים הבאים: אני פוסלת את הנאשם מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 14 חודשים בפועל, במצטבר לכל פסילה אחרת שהוטלה עליו.

בהכרעת דינו זיכה בית המשפט קמא את המשיב מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום (דהיינו נהיגה בקלות ראש) והרשיעו בעבירה אחרת בנגוד לתקנה 84(ב) העוסקת בהסעת נוסעים במספר העולה על רישיון הרכב.

מכל מקום, בשים לב לתוצאה אליה הגעתי ובשים לב להרשעותיו הקודמות של המערער בעבירות תעבורה ובהן מהירות מופרזת, עקיפה שלא כחוק, אי ציות לתמרור עצור, אי ציות לרמזור ועוד וכן בשים לב להרשעותיו הקודמות האחרות מהן עולה כי ריצה בעבר מספר מאסרים בפועל, חלקם אף לתקופות ממושכות, אני מעמיד את תקופת הפסילה על 12 חודש.

הואיל והמשיב היה בפסילה למשך 45 יום בגין תיק זה, על המשיב להפקיד את רישיונו לתקופה נוספת של עשרה וחצי חודשים עד ולא יאוחר מיום 3.11.13.

...

בית המשפט קמא הגיע למסקנה, כי על אף שהמשיב הסיע ברכב נוסעים מעל המותר הרי שהתעורר בו ספק "בהעדר רישום לגבי פרטיהם, שמא טעו השוטרים בספירת הנוסעים". בית המשפט קמא קבע, שאילו היה נערך דו"ח מפורט במקום עם שמות הילדים, ניתן היה לבסס הרשעה אך, כך קבע, "לא ניתן לסמוך על כך כי יזכרו את מספרם של הנוסעים. אעיר, כי חשש זה היה ניתן להסרה בנקל על ידי עריכת רישום מסודר של פרטי הנוסעים ברכב או לחלופין על ידי צילום תמונה של הנוסעים בתוך הרכב". דין הערעור להתקבל.

אשר על כן, הערעור מתקבל לגבי הכרעת הדין ולפיכך אני מרשיעו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, דהיינו, בניגוד לסעיף 62(2) לפקודת התעבורה.

ביום 23.3.22 הוגשו לתיק הכרעת דין מיום 15.2.22 וגזר דין מיום 8.3.22 בעיניינו של ניסימוב בבית משפט השלום לתעבורה במחוז תל-אביב (בת-ים) ת"ד 7348-02-21, מהם עולה כי ניסימוב הורשע על פי הודאתו "בעובדות כתב האישום בעבירות של נהיגת רכב בקלות ראש, אי ציות לתמרור עצור וגרם תאונת דרכים בתאריך 6/7/20",וכי נגזר עליו עונש של קנס, פסילה בפועל מלהחזיק או לקבל רישיון למשך 60 יום, ופסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 3 חודשים, וזאת על תנאי למשך 3 שנים.

...

באשר לבקשת התובעים לחייב את הנתבעים בתשלום מלוא הסכום בו נשאו התובעים בגין שכר המומחה מטעם בית משפט, לא ראיתי להיעתר לה, וזאת בהינתן הקוטביות שבין חוות דעת מומחה מטעם בית משפט, שסכומה כמעט זהה לזה שנקבע על ידי המומחה מטעם ניסימוב, לזו של התובעים, ובהינתן שהאמור תרם להתארכות ההליך.

בנסיבות אלה, ישלמו הנתבעים לתובעים מחצית הסכום ששולם על ידי התובעים למומחה מטעם בית משפט – קרי, סך של 2,925 ₪.

כמו כן, ישלמו הנתבעים את סכום האגרה כפי ששולם, ושכר טרחת עו"ד בסך של 2,130 ₪.