הכרעת דין בתיק פלילי לאחר שמיעת ראיות וסיכומים

לאחר שמיעת הראיות, כל אחד מהנאשמים הורשע בבצוע עבירה של גרימת חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין).

הרבה מעבר לנדרש, בהכרעת הדין גם נעשה שימוש ב-"תורת האורגנים" וב-"תורת האחריות השילוחית" כך שכל אחת מהן מייצרת מספר מסלולים חלופיים להרשעתם של חברת דלק, איתן, אבישי ויאיר (ראו את הסיכום שבפסקאות 291 עד 293 להכרעת הדין).

באשר לראובן, יש לציין, למען הדיוק בלבד, שבמהלך שמיעת הראיות הוגש הרישום הפלילי הישן שלו על ידי באת כוחו של יאיר וזאת בניסיון לקעקע באמצעות הרישום הפלילי הישן את אמינות עדותו של ראובן.

היו מספר רב של מועמדים והליך הראיונות והמיון של המועמדים התבצע לאחר שכבר ניתנה הכרעת הדין המרשיעה בתיק הנוכחי.

...

יש לדחות את בקשתם של איתן, אבישי, יאיר וחברת דלק לביטול ההרשעה.

כבוד השופט אלרון קבע בהחלטתו את הדברים הבאים (פסקאות 13 ו-14): "13. לא ניתן להפריז בחשיבותם של כללי הבטיחות בעבודה, שנועדו לשמירה על גופם וחייהם של העובדים במקום, ויש לעמוד בחומרה על כל הפרה של כללים אלה. המבקש טוען כי נסיבות ביצוע העבירה והתנאים הסביבתיים שהובילו לביצוע העבירה, (בכלל זה, מצבו הבטיחותי הירוד של האתר, כפי שהתקבל מחברת בניה אחרת) מובילים למסקנה כי אין מדובר בעבירה חמורה, אך דין טענה זו להידחות.

בנסיבות אלה, הנני קובע שמתחם העונש ההולם נע בין מאסר על תנאי ועד 7 חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות ובצירוף פיצוי לקורבן וקנס כספי למדינה.

יובהר שמתחם העונש ההולם שקבעתי לעיל לא מושפע כהוא זה מהשאלה האם העבירה של חבלה ברשלנות שמתבצעת במהלך תאונת עבודה היא "מכת מדינה", או לא. יודגש, אינני מוצא צורך להכריע בשאלה האם תאונות עבודה, באופן כללי, הן בגדר "מכת מדינה", או לא. המתחם האמור הוא בעיניי מתחם העונש הנכון לנסיבות ביצוע העבירה שבפניי זאת במנותק לחלוטין מהשאלה האם האירוע שבפניי הוא חלק מתופעה רחבה יותר של "מכת מדינה". למען השלמת התמונה אציין שאינני מקבל את טענתו של בא כוחו של אבישי שאירוע שבו נפגע עובד במהלך עבודתו ב"ענף התעשייה" הוא אירוע שמצדיק מתחם עונש הולם מקל יותר מאירוע שבו עובד נפגע במהלך עבודתו ב"ענף הבנייה".

מכלול הנסיבות שפורטו לעיל הובילו אותי למסקנה שבכל הנוגע לאיתן, אבישי, יאיר וראובן, ניתן להסתפק במאסר על תנאי ואין צורך להטיל על מי מהם מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עפ"ת 28654-02-21 כהן ששון נ' מדינת ישראל תיק חצוני: 3315/15 פמי לפני כבוד השופט מרדכי כדורי בעיניין: יוסף חיים כהן ששון באמצעות ב"כ עו"ד מיכאל ערוני המערער מדינת ישראל באמצעות ב"כ עו"ד הדס עמיר מפרקליטות מחוז ירושלים (פלילי) המשיבה פסק דין

העירעור: לפניי ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה (כב' השופט נ' נחשון) מיום 14/7/2019, בגדרה הורשע המערער בעבירות של: הפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(א) בפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"); נהיגה ברשלנות, לפי סעיף 62(2) בצרוף סעיף 38(2) בפקודה; וגרם נזק לאדם ולרכוש, לפי תקנה 21(ב)(2) בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

לאחר שנשמעו הראיות, בשלב הסיכומים, ביקש המערער לחזור בו מהודאתו בעובדות התאונה ולתקן את תשובתו לאישום.

...

לטענת המערער, היה על בית המשפט קמא להיעתר לבקשתו ולהתיר לו לחזור בו מהודאתו, מהנימוקים הבאים: בתשובתו לאישום המערער לא הודה בכך שעבר את העבירות שיוחסו לו, אלא רק אישר את העובדות הרלבנטיות שפורטו בכתב האישום.

אין בראיות שנשמעו כדי לבסס מסקנה בדבר אחריותו לתאונה.

אני סבור אפוא כי לא נפלה טעות במסקנתו של בית המשפט קמא, לפיה עלה בידי המשיבה להוכיח במידה הנדרשת בפלילים כי המערער עבר את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

לאור האמור, הערעור נדחה.

עם זאת, נוכח הנחיית המשנה לפרקליט המדינה מס' 1.16, מיום 18.8.2020, בדבר "מדיניות פתיחה בחקירה והעמדה לדין בתיקי שימוש בכוח שלא כדין על ידי שוטרים" (להלן- ההנחיה/ הנחיה 1.16/ הנחיית המשנה לפרקליט המדינה), מצא בית-משפט קמא להתערב בשקול דעת גורמי התביעה בהגשת כתב-האישום ולקבוע כי בעיניינו של המשיב "ראוי היה להסתפק באמצעים משמעתיים בלבד". לצד זאת, נקבע כי ביתר המעשים פעל המשיב תוך שימוש בכוח כדין ועל כן, בהעדר אשמה, זוכה מעבירת התקיפה השנייה שיוחסה לו. מטעמים אלו, משהוגש כתב אישום כנגד המשיב, חלף אמצעים משמעתיים ובשים לב לשלב הדיוני של ההליך, לאחר שמיעת הראיות והגשת הסיכומים, קבע בית-משפט קמא כי יש לזכות את המשיב מכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

לשון אחר, לאור התשתית הראייתית הלכאורית אשר עמדה לפני המערערת, בצבר המעשים אשר יוחסו למשיב, וקטינות המתלוננים, בבואה לשקול באילו אמצעים יש לנקוט נגד המשיב, בהיבט הפלילי או בהיבט המשמעתי- לא נפל דופי בהגשת כתב-האישום ומשכך, לא היה מקום להתערב בשקול-דעתה לעשות כן בגדרי הכרעת-הדין.

בהכרעת-הדין, לאחר שמיעת הראיות, ועל יסוד הסרטונים בהם תועדו זויות שונות של הפרות הסדר בארוע, לרבות על-ידי עיתונאים, ובעיקר סירטון שסומן ת/1, נקבע, כי למשיב היה יסוד סביר לחשד כי א' יידה אבנים לעבר השוטרים, אשר הצדיק את מרדפו אחרי א' ואת הניסיון לעצרו, לרבות שימוש בכוח סביר, עקב מנוסתו של א'.

...

שנית, מסקנה זו משקפת התערבות בשיקול דעת גורמי האכיפה בהחלטה בדבר העמדה לדין פלילי או משמעתי, מקום שבו הנחיית פרקליט המדינה הנזכרת אינה נוקטת בקריטריונים ברורים וחדים בשאלת הבחירה בין מסלולים אלה.

מטעמים אלה, הרי שבנסיבותיו הקונקרטיות והייחודיות של המקרה שכאן סבורני כי "העוול שנגרם לציבור בכללותו", המשתקף בפגם שנפל בהנמקה, אינו מגיע לכדי עיוות דין ואינו מצדיק להתערב בתוצאה שאליה הגיע בית משפט קמא, שלפיה ההליך בעניינו של המשיב לא יוסיף להתנהל ולא יסתיים בהרשעתו.

לפיכך, סבורני כי יש להורות על דחיית הערעור, בכפוף לתיקון שבפיסקה 18 לעיל.

להשלמת התמונה אציין, כי תחילה כפר הנאשם במיוחס לו, והתיק הופנה לשמיעת ראיות לפני.

בדחותו בקשה זו ציין בית המשפט העליון כי: "העונש שהושת על המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת והראויה במקרים דומים ... בית המשפט המחוזי ... (ו) הדגיש את ייחוד עניינו של המבקש, אשר תקף אדם מבוגר ממנו בארוע חריג בחומרתו ולא חדל ממעשיו אף לאחר שהכניע את המתלונן, תוך גרימת נזקים רבים למתלונן ולאישתו", שעל פי הכרעת הדין נכחה במקום וצפתה בארוע.

ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה, וכך גם בקשת רשות העירעור תוך קביעה כי נעשה חסד עם המבקש עליו נגזר "עונש מקל ביחס לעבירת שביצע. התופעה המתפשטת כנגע רע במחוזותינו, של נקיטת אלימות מצד נהגים בכביש כלפי נהגים אחרים היא פסולה מכל וכל וראוי להחמיר בעונשם של הנוקטים באלימות מסוג זה". רע"פ 1749/13 דשן נ' מדינת ישראל (14.3.2013): המבקש, בעל עבר פלילי תעבורתי, הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות תעבורה ועבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש בכך שעקב דין ודברים בינו לבין המתלונן "בנוגע לנהיגה", הכה אותו, שבר את משקפיו וגרם לו לפציעות בפניו.

בית המשפט המחוזי דחה את העירעור, תוך ציון הדברים הבאים: "תופעת האלימות בכבישים הפכה לתופעה שכיחה ואלימה שיש להלחם בה בכל דרך, לרבות הטלת עונש מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח, מבלי להיתחשב בעמדת שירות המבחן גם אם היה סבור שמן הראוי להטיל על המערער עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות". ראו גם עניין סופיר (עפ"ג (מחוזי י-ם) 52348-02-20 סופיר נ' מדינת ישראל (8.9.2020)), במסגרתו הושת עונשי מאסר בעבודות שירות על נאשם שהורשע בתקיפה הגורמת חבלה של ממש, על רקע סיכסוך דרך ועניין פחימה (עפ"ג (מחוזי חי') 30400-06-15 מדינת ישראל נ' פחימה(19.11.2015) ) בו היתקבל ערעור המדינה על קולת עונשו של המשיב, צעיר ללא עבר פלילי בעת מתן גזר הדין, שהורשע בתקיפה סתם בצוותא וגרימת היזק לרכב המתלונן על רקע סיכסוך דרך והושת עליו עונש של חמישה חודשי מאסר בעבודות שירות חלף עבודות של"צ. סיכום עד כאן: כנקודת מוצא יש לשקול עמדת המחוקק בנוגע לעבירה המרכזית בה הורשע הנאשם, חבלה חמורה, בחובה עונש מאסר עד לתקופה של שבע שנים ולכך יש להוסיף את עבירות הרכוש השלובות וכרוכות במעשי האלימות שביצע הנאשם.

...

מכל האמור לעיל, ההתחשבות בנתונים שלזכות הנאשם: העדר ביצוע עבירות, לפני ואחרי האירוע מושא כתב האישום, פיצוי הקרבן, לקיחת אחריות על מעשיו, גם אם הודאתו לא נתנה בהזדמנות הראשונה, ונכונות להשתתפות בהליך טיפולי לשם רכישת כלים להתנהלות עתידית, כמו גם הטיפול הפרטי שעבר - תעשה בעת שקילת מיקומו בתוככי המתחם (ע"פ 126/22, פסקה 17).

הנאשם, על רקע כל האמור לעיל, ימוקם בתחתית מתחם העונש ההולם, וממנו אין לחרוג.

סוף דבר הנאשם יישא בעונשים הבאים: חמישה עשר חודשי מאסר בפועל.

לחלופין התבקש להחזיר את התיק לבית משפט קמא לצורך שמיעת ראיות במחלוקות עובדתיות שעניינן אכיפה בררנית.

המערערים לא נתנו תשובה מפורטת לכתב האישום כמתחייב מנוהל מס' 2-13 של נשיא בית המשפט העליון שכותרתו "שמיעה רציפה של תיקים פליליים". נוהל זה מחזק את צדקת הבקשה לתקן ולשנות את המענה לכתב האישום ולהעלות טיעונים מקדמיים.

הכרעת הדין – כפייתו של הסדר הטיעון, הטעיית המערערים, שלילת הזכות לטיעון מלא וחופשי: הסדר הטיעון הוצע על ידי הש' קמא לאחר דיון הוכחות, ללא סיכומים – יש טעם לפגם שלאחר דיון ההוכחות שנכפה על המערערים, והם הגיעו אליו לא מוכנים, ועם עו"ד שהגיע לדיון לא מוכן ולא זימן עדים, הוצע הסדר טיעון טרם שמיעת הסיכומים, רק כדי לחסוך כתיבת הכרעת דין מנומקת.

...

בהמשך לכך, ביקשו המערערים לעיין בתוכן התיקים, ולבקשה זו לא נעתר בית משפט קמא בקבעו שהדבר טעון קבלת תגובת הצדדים להליך, ואינו נדרש כלל במסגרת טענות הגנה מן הצדק, שבהן בית המשפט בוחן אך ורק את קיומה של אכיפה שוויונית ולא את פרטיו האזוטריים של כל מקרה ומקרה לגופו [החלטת בית משפט קמא מיום 9.11.21].

בקשת המערערים לביטול הרשעה נדחית על ידי, לאור הלכת כתב ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מ"י (21.8.97).

סוף-דבר: הערעורים נדחים.