בהתאם לסעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), בעבירות לפי הפקודה, רשאי בית המשפט לראות בנאשם שלא התייצב למשפטו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום ולדון אותו שלא בפניו, אם הוא סבור "שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עוות דין". על פסק דין מרשיע כאמור, חלות הוראות סעיף 130(ח) ו- (ט) לחסד"פ.
סעיף 130(ח) הנ"ל קובע, כהאי לישנא: "נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהיעדרו, אם נוכח שהייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עוות דין...".
הינה כי כן, על אחד משני אדנים יכול בית המשפט לבסס את מסקנתו לביטול פסק דין שניתן בהיעדרו של נאשם; סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות או מניעת עוות דין (לדיון מפורט ומורחב, ראו רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.2018) (להלן: "עניין סאלם")).
...
דיון והכרעה
לאחר שנתתי דעתי להודעת הערעור על נספחיה, לטיעוני הצדדים בדיון לפניי ולאחר שעיינתי בתיק בית המשפט קמא, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.
לעיתים, העדר תגובה יכולה להביא למסקנה, כי מקום שנדרש מהמאשימה לסתור או להפריך גרסה כזו או אחרת של מי שעותר לביטול שפיטתו בהעדר, כי גרסה זו לא הופרכה על ידי המאשימה, לאותו שלב דיוני, שכן היא לא ראתה לנכון להתמודד עמה.
סוף דבר
העולה מכל הנ"ל הוא, שדין הערעור להידחות.