הכרעות דין סותרות במשפט הפלילי שגרמו לאי ודאות משפטית

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9100/20 לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ד' מינץ המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 12.11.2020 (כב' השופטים ר' בן-יוסף, א' קלמן ברום, ש' זמיר), בתפ"ח 18725-06-19. תאריך הישיבה: ו' בכסלו התשפ"ב (10.11.2021) בשם המערער: עו"ד מיטל אורשלם בשם המשיבה: עו"ד עידית פרג'ון ][]פסק דין

עוד נפסק כי מאחר שבני הזוג תקפו איש את רעהו, הרשעת המערער בלבד מהוה אכיפה בררנית ולפיכך היא סותרת עקרונות של צדק והגינות משפטית.

על אף שהמערער ביקש לגמד את מעשיו על מנת ליטול מהם את העוקץ הפלילי, בטענה כי אך הדף את המתלוננת כאשר תקפה אותו, נקבע כי הוא קשר את עצמו למרבית האירועים ולחבלות שנגרמו לה. השופטת זמיר מצאה לנכון לזכות את המערער מפרטי האישום עליהם לא העידה המתלוננת בחקירתה הראשית בבית המשפט, ולהרשיעו בפרטי האישום עליהם העידה, הנתמכים בתמונות ובהודאתו.

זאת, שכן אין וודאות באשר לנסיבות בהן צולמו התמונות אותן הציגה המתלוננת ובאשר לזהות האדם המצולם בהן.

...

גם השופטת א' קלמן ברום הגיעה למסקנה כי מעשי התקיפה בוצעו, על בסיס התצלומים המתעדים את חבלות המתלוננת, תעודה רפואית המעידה על שבר בכף ידה והודאת המערער כי גרם לחבלות.

סוף דבר ניכרת הזהירות בה נקטה דעת הרוב.

המבקשים ערערו על הכרעת הדין ועל גזר הדין והמדינה ערערה על קולת העונש לבית המשפט המחוזי (ע"פ 40492-01-18 ועפ"ג 21345-04-18) (להלן: העירעור הפלילי).

הבקשה למשפט חוזר הוגשה ביום 18.4.2021, כימעט שנתיים לאחר משיכת העירעור, ובמרכזה טענת המבקשים כי קיימות סתירות בין מסקנות הכרעת הדין ובין מסקנות פסק הדין בעירעור האזרחי, היוצרות ספק בדבר הרשעתם.

המבקשים טוענים כי השוני האמור בין פסקי הדין עולה כדי חשש של ממש כי למבקשים נגרם עוות דין, לפי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.

הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר משקפת את האיזון העדין בין חשיפת האמת ותיקון הרשעות שוא ובין עקרונות של סופיות הדיון, הוודאות המשפטית והיעילות הדיונית (מ"ח 6020/13 גור אריה נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (21.10.2014); מ"ח 8653/18 צדיק נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (31.12.2019)).

...

עיינתי בבקשה למשפט חוזר, בחוות הדעת מטעם היועץ המשפטי לממשלה ובנספחיהן והגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

סוף דבר, לא הוכחה עילה של עיוות דין שכן המבקשים וויתרו על טענותיהם עת חזרו בהם מהערעור הפלילי.

דין הבקשה להידחות.

על רקע השתלשלות דברים זו, סוגיית קבילותן של חלק מהודאות המערער אשר לא נפסלו ונקבע כי הן קבילות, היא הניצבת במוקד העירעור, המופנה כלפי החלטת בית המשפט המחוזי במשפט הזוטא מיום 19.6.2018 (להלן: ההחלטה במשפט הזוטא), הכרעת הדין מיום 18.5.2020 וגזר הדין מיום 14.9.2020.

בית המשפט המחוזי קבע כי קיים קושי לקבוע במידה הנדרשת בהליך הפלילי, בהתאם למסמכים הגלויים אשר צורפו לחוות הדעת המודיעינית, כי קיים ארגון טירור; וכי אף אם יונח קיומו של האירגון, לא הוצגו די ראיות לקבוע מעבר לספק סביר את חברות המערער בו. לאחר הכרעת הדין, סניגורו של המערער דאז הגיש בקשה לזימון אחמד וסבו, חוסיין דוואבשה, לעדות.

זאת ועוד, בהקשר הדומה לענייננו, קבע השופט מ' לנדוי לפני כ-70 שנה בע"פ 69/53 סיץ' נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ז 801 (1953) (להלן: עניין סיץ'): "ייתכן שאילו ישבנו אנחנו בדין, היינו מגיעים למסקנה אחרת, אבל אין די בזה לסתירת מסקנתו של השופט המלומד. [...] השאלה באיזה מצב נפשי היה הנאשם שרוי שעה שנתן את הודעתו, הינה שאלת עובדה מובהקת, וגם בית-המשפט היושב בעירעור יתייחס אליה כאל שאלת עובדה. עם כל הכרוך בזה, וישתמש לגביה בכללים הרגילים בנוגע לאפשרויות ההתערבות בממצאיו העובדתיים של השופט שישב בדין" (שם, פסקה 9; ההדגשה הוספה – י' א; ראו והשוו: קדמי, חלק ראשון, עמ' 112).

על טיבה של חזקת הכוונה וטעמיה, הרחיב השופט א' שטיין: "חזקה זו ניתנת לסתירה במקרים חריגים [...] ויסודותיה נטועים בשתי מערכות דינים: דיני ראיות ודיני עונשין. במישור של דיני הראיות, החזקה מעמידה לרשות בתי המשפט קיצור דרך למסקנה העובדתית כי הנאשם התכוון לגרום לתוצאה האסורה. באין ראיות לסתור, מסקנה זו עולה בקנה אחד עם העובדות כהווייתן ברוב רובם של המקרים, למעט מקרים חריגים ביותר; ומשכך, ניתן וראוי להסתמך עליה כאל ממצא עובדתי בגדריו של משפט פלילי. [...] חזקת הכוונה מקבעת את התובנה הבסיסית כי כוונה מצויה בפעילות סינרגטית ומתואמת של המוח ושאר חלקי גופו של מבצע העבירה, ולא מחוצה לה" (שם, פסקה 16).

אני תוהה – האם יכול להיות ספק בדבר הכוונה כאשר מאן דהוא משליך בקבוק תבערה לתוך בית שיושביו ישנים? אף המערער אינו משיג באופן ממשי על כך, ועל כן תקוותו כי חרף השלכת בקבוק תבערה לבית מאויש לא יגרם ליושביו נזק ממשי – חסרת בסיס.

...

בסופו של יום, בהתאם למבחנים המשפטיים המחייבים, בפרט בראי ההלכות הקובעות את היקף התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדה של הערכאה הדיונית – דין הערעור להידחות.

אין עילה להתערב בהם, והם מחייבים מסקנה משפטית כי ההודאות העוקבות קבילות.

דינו של הערעור על הכרעת הדין וגזר הדין להידחות.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 578/21 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט י' כשר המערער: סעיד אבו סרארי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 1.12.2020 ב-תפ"ח 52905-11-16 שניתן על ידי השופטים ר' בן יוסף, א' קלמן-ברום ו-א' הימן תאריך הישיבה: י"א בטבת התשפ"ג (4.1.2023) בשם המערער: עו"ד אבי כהן; עו"ד מג'ידי דראוושה בשם המשיבה: עו"ד אפרת גולדשטיין-רוזן; עו"ד איריס פמיליה-פוגל בשם נפגעי העבירה: עו"ד עינת פוגל-לוין ][]פסק-דין

דיון והכרעה טענות המערער כלפי אופן יישום הוראות המעבר של הרפורמה בעבירות ההמתה תחילה אדרש לטענותיו המקדמיות של המערער ביחס לאופן ניסוח כתב האישום, העובדה שלא התבקש לתקנו, ובדבר סתירה הקיימת, כביכול, בין עובדות כתב האישום לטענות המדינה כי מתקיימות נסיבות המחמירות.

אם כן, בית המשפט המחוזי יישם כראוי את הוראות המעבר שנקבעו בתיקון 137, וודאי שלא נפל פגם בעובדה שנידרש לבחינת התקיימות נסיבה מחמירה כזו או אחרת בסעיף 301א(א) לחוק.

בהכרעת הדין קמא נומק, כי מעשה הרצח שביצע המערער היה מעשה מתוכנן "גם אם התיכנון לא נעשה זמן מה רב לפני מעשה הרצח אלא בסמוך מאוד לפניו." עוד נומק כי אופן ביצוע הרצח והתנהגות המערער אחריו, מלמדים על יסוד התיכנון וההחלטה להמית; וכך גם העובדה שהמערער נטל סכין בעלת כוח קטילה, ודקר את המנוחה דקירות רבות ועמוקות שדרשו הפעלת כוח רב, גם לאחר שנפלה לרצפה, מתוך כוונה לגרום למותה.

על תכליתה של נסיבה מחמירה זו עמדו המלומדים קרמניצר וגנאים בספרם: "הרצח 'לשם הגנה על כבוד המשפחה' הוא קריאת תיגר על המדינה והנהגת סדר משפטי נוגד לסדר המשפטי הקיים. בסדר הזה יש גם נורמות היתנהגות שאינן מחייבות מבחינת דין המדינה, ויש ענישה פרטית בגין הפרתן. זהו ההפך הגמור ממדינת חוק [...]" (קרמניצר וגנאים, בעמוד 316; ראו גם: פרוטוקול ישיבה 505 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-20, 3-2 (12.12.2017) (להלן: ישיבה 505)).

...

נראה לי שנישאר בנוסח שזה כתוב" (ישיבה 544, בעמוד 22).

מכאן מתחייבת המסקנה כי גם נסיבה מחמירה זו, אינה מתקיימת.

סוף דבר מכלל טעמים אלו אציע לחבריי כי נקבל את הערעור, ונורה כי חלף הרשעת המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300א(א)(2) לחוק, בנוסחו טרם הרפורמה בעבירות ההמתה, יורשע בעבירת רצח לפי סעיף 300(א) לחוק.

נטען כי המנוח היה בקשר מעולה עם יורשיו עד רגעיו האחרונים , וידוע להם בודאות כי לא ביצע עסקת מכר במיגרש, וכי המנוח לא קיבל כספים מהתובע.

נטען כי התובעים שכנגד פעלו במהלכים משפטיים רבים, וגרמו להתשתו של הנתבע שכנגד , עד שהחליט שלא לערער על החלטת ביהמ"ש הפלילי ובתנאי שיושבו לו הכספים, ששילם, בגין עסקה אשר כביכול בוטלה ע"י ביהמ"ש. טוען כי כפר בעובדות שבכתב האישום, ודבק בגירסתו האחידה הקוהורנטית כי היתקיימה בינו לבין המנוח עסקת מקרקעין, שהיתה עסקה אמיתי וכשרה אשר בגינה עברו כספים , כשהסכם המכר עבור רכישת הנכס עמד ע"ס 53,000 $ , אך בפועל שולמו 45,000 $ עד להשלמת תשלומי מסוי בגין העסקה, שלבסוף לא הושלמו בעקבות ההליך הפלילי, כשביהמ"ש קבע מפורשות כי הכרעת הדין, אינה פוסלת את האפשרות לפיה הועברו סכומים שונים מהנאשם (הנתבע שכנגד) למנוח במטרה לרכוש את הנכס וכפי שהעיד יעקב יעקב .

כן נקבעו הוצאות משפט לטובת התובע שם. יצוין כי כבוד השופט דרויאן בהכרעתו לפיה מרשיע את התובע כאן בעניינים שצוינו לעיל, הכרעת דין מיום 2.9.12 מציין, בעמוד 11 כי אין בקביעותיו לעניין הזיוף, כדי לפסול בהכרח את האפשרות ולפיה הועברו סכומים שונים מהנאשם למנוח, וכפי שהעיד העד יעקב.

בנוסף מעדויות התובע עולות סתירות רבות, והמנוגדות לנטען על ידו בהליכים השונים, בהם נחקר/ הצהיר/העיד/סיכם, כך למשל הטענה כי יעקב יעקב ראה כי התובע העביר כספים למנוח, שעה שבהכרעת הדין בהליך הפלילי, צוין שבנוסף לעדותו, הוגשו שתי הודעות העד במישטרה, ובשתיהן לא ציין שהמנוח אמר לו שכסף הועבר (עמ' 4).

בהמשך לכך, עלתה שאלת משנה אם העיקול הוטל כדין או לא, ולעניין הגנה אפשרית, ראה בהקשר זה ת.א (ת"א) 171731-09 ורדה אחימן נ' עריית תל-אביב [פורסם בנבו] סעיף 5 א לפסה"ד, וכן ת"ק (נת')42431-02-19 טויטו נ' עירית נתניה [פורסם בנבו] בסעיף 8 לפסה"ד. בכל מקרה בעניינינו, לא מדובר בהודעת עיקול, שנשלחה ע"י הנתבע שכנגד, אך ברי שמעשה הזיוף , שהורשע בו , ככל הנראה גרם לה. ברי שגם לתובעים שכנגד, נגרמה אי נעימות בשל העניין.

...

לפיכך, ונוכח האמור, והגם שביהמ"ש החליט לדחות את התביעה שכנגד, יש לפסוק לזכות הנתבעים/התובעים שכנגד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, ונוכח ובהתאם לכלל ההליכים וההחלטות שמתחילת התיק, שאני קובע לסך 35,000 ₪.

סוף דבר התביעה המקורית נדחית.

התביעה שכנגד נדחית .