הכרעה בשאלת הרשעה בעבירות נשיאת נשק והחזקת נשק

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיא י' שפסר; השופט ש' בורנשטיין; השופטת ד' עטר) בע"פ 58614-03-18 וע"פ 7062-04-18 מיום 6.5.2018, במסגרתו נדחה ערעור המבקש והתקבל בחלקו ערעור המשיבה על חומרת עונש המאסר שהושת על המבקש בבית משפט השלום ברחובות (סגנית הנשיאה א' פינק) בת"פ 36369-08-17 מיום 11.3.2018.

הבקשה למתן רשות ערעור בבקשתו טוען המבקש כי עניינו מעלה שאלה משפטית עקרונית, והיא האם הרשעה בעבירת החזקת נשק אכן מצדיקה הפעלת עונש מאסר מותנה החל על כל עבירה "שיש בה יסוד של אלימות". המבקש סבור כי אין להגדיר את עבירת החזקת הנשק כעבירה "שיש בה יסוד של אלימות", שכן עבירה זו, שאינה כוללת ביסודותיה את הדרישה לנהוג באלימות, הנה עבירת מצב ("עבירת סטאטוס") שאינה דורשת "אקט פיזי אקטיבי", כלשונו.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחיה ובתגובה לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות.

...

נוכח כל האמור, הפעיל בית המשפט המחוזי את עונש המאסר מותנה, באופן שמחציתו תרוצה בחופף ומחציתו במצטבר, כך שלעונש המאסר שהוטל על המבקש בבית משפט השלום יתווספו שלושה חודשי מאסר.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחיה ובתגובה לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

איני סבור כי הבקשה שלפניי באה בגדרם של מקרים אלו, ומטעם זה בלבד דינה להידחות.

למעלה מן הצורך, ומבלי להידרש למכלול טענותיו המשפטיות של המבקש, אציין כי בנסיבות המקרה דנן, אני סבור כי העבירה בה הורשע המבקש מקימה יסוד של אלימות.

אין צורך להכביר מילים על הפוטנציאל ההרסני הטמון בהחזקת נשק טעון לפגיעה בשלום הציבור ובטחונו, וממילא התנהגות זו מקיימת באופן מהותי את התנאי של "עבירה שיש בה יסוד של אלימות". הבקשה נדחית אפוא.

הרקע לערעור המערער שהנו עורך דין במקצועו, ייצג את משיב 3 (להלן: הנאשם), שהואשם והורשע בעבירה של החזקת נשק, בבית משפט השלום בטבריה (ת"פ 6030-01-17).

דיון והכרעה זכות ערעור על פסק דין נתונה למי שלא היה צד פורמאלי להליך המשפטי רק בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, שהתקיים בעיניינו "הליך", כלומר בירור עובדתי ומשפטי המהוה בפועל "הליך נילווה" להליך העקרי, במסגרתו המערער היה בעל דין בפועל וניתנה החלטה שיפוטית אשר קובעת סופית את המצב המשפטי בין הצדדים בשאלה מסוימת; השני, ההכרעה באותו "הליך" פגעה באופן משמעותי בזכויותיו של המערער.

...

הערעור נדחה לרישום בהחלטת מזכירות בית משפט זה, בנימוק שהמערער לא היה צד להליך מושא הערעור.

לכן גם לעמדתו יש לדחות את בקשת המערער.

זאת שעה שגם פתיחת הליכים משפטיים המתייחסים להכרעה שבפסק דין אינם מובילים בהכרח למסקנה כי נוצרה בפסק הדין חובה משפטית ששינתה את מצבו המשפטי של המבקש לערער (בג"ץ 2721/17 נתניהו נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (11.7.2017)).

לאור כל האמור, הערעור נדחה.

השנייה, אם ייקבע כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה של נשיאת נשק, כי אז תדרש הכרעה בשאלה אם יש להרשיעו גם בעבירה של נשיאת נשק וגם בעבירה של החזקת נשק, כטענת המאשימה, או שמא, כטענת הגנה, אין הצדקה להרשעה בשתי העבירות.

...

בהתאם לכך, הנאשם מורשע כי עבר עבירה של נשיאת נשק (לפי סעיף 144(ב) רישה וסיפה בצירוף סעיף 144(ג)(1) בחוק) ועבירה של החזקת נשק (לפי סעיף 144(א) רישה וסיפה בחוק).

הנאשם מורשע גם בעבירה של שיבוש מהלכי משפט (לפי סעיף 244 בחוק), אשר לגביה לא הייתה מחלוקת.

כתב האישום הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום בעבירה של ירי מנשק חם שלא כדין – עבירה לפי סעיף340א(א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

מדיניות זו חלה לטענת המאשימה גם בעבירות שאינן עבירות של החזקת נשק, נשיאת נשק והובלה ואף שמדובר במי שמחזיק ברישיון אך פועל בנגוד לדין ויורה שלא כדין.

המבחנים הרלוואנטיים לבחינת שאלת ההמנעות מהרשעה מצויים בהילכת כתב ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ,ב (3) (להלן: "הילכת כתב") שם קבע בית המשפט העליון כללים אלה: "המנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים של ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים...". באשר לסוגיית המנעות מהרשעה, כחריג לכלל, ראו ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (31.12.07), שם נאמר, בין היתר, כדלקמן: "חרף הכלל האמור, המשפט מניח, כי במורכבות החיים האנושיים על תהפוכותיהם, בהשתקפותם בהליך הפלילי, עשויים להווצר מצבים קצוניים אשר אינם מתאימים להחלת העיקרון העונשי הרחב, המחייב הרשעה פלילית בעקבות הוכחת אשמה. במצבים חריגים מיוחדים ויוצאי דופן, כאשר עלול להווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת פגיעתה של ההרשעה הפלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין תועלתה של ההרשעה לאנטרס הצבורי-חברתי הכללי, נתון בידי בית המשפט הכח להחליט כי, חרף אשמתו של הנאשם, הוא לא יורשע בדין. בהכרעה בענין זה –

...

לעניין זה אפנה לדנ"פ 8062/12 מדינת ישראל נ' חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ ולדברים שנקבעו שם: "בפסיקה לא הותוו תנאים נוקשים למקרים בהם יימנע בית המשפט מהרשעה. נקבע אך שאפשרות זו מיועדת למקרים חריגים, בהם מצא בית המשפט כי הרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, וכי נוכח מידת חומרתה של העבירה ניתן לוותר על הרשעה, מבלי לפגוע פגיעה משמעותית במטרות הענישה האחרות. עוד נקבע שיש להימנע מהרשעה רק בנסיבות יוצאות דופן, כאשר היחס בין הנזק הצפוי לנאשם כתוצאה מההרשעה לבין חומרת העבירה והתועלת של ההרשעה לאינטרס הציבורי אינו סביר. מכאן, שהאפשרות לא להרשיע מיועדת לעבירות שאינן חמורות, ולנאשמים בעלי פוטנציאל שיקום משמעותי. יש לציין, שכאשר מדובר בקטינים, יינתן משקל גבוה במיוחד לשיקולי הפרט, והנכונות להימנע מהרשעה תהיה גדולה יותר". שני התנאים המצטברים שנקבעו ב"הלכת כתב" קשורים האחד בשני ואינם דרים במנותק.

שוכנעתי שבמקרה דנן גם הוכחה פגיעה קונקרטית ברורה ומוחשית.

לסיכום: נוכח האמור, אני מחליטה לסיים את ההליכים בתיק זה ללא הרשעת הנאשם בדין ואני מורה על ביטול הרשעתו של הנאשם בהתאם לסעיף 192א לחסד"פ. בהתאם להמלצת שירות המבחן אני מורה על צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 220 שעות בהתאם לתכנית שגיבש שירות המבחן.

השאלה אשר עומדת להכרעה במסגרת גזר דין זה הינה – מה דינו של נאשם בן 18 שנים, נטול הרשעות קודמות, אשר הורשע עפ"י הודאתו בעבירה של החזקת נשק שלא כדין, נשק מסוג תת מקלע מאולתר ולצידו מחסנית ריקה.

באשר למדיניות הענישה הנוהגת די אם אפנה לפסק הדין שניתן בבית משפט המחוזי בחיפה עפ"ג 50840-03-22 מדינת ישראל נ' עלאא סלאמה, שם נקבע בין היתר כדלהלן: "... רק ענישה חמורה וכואבת, שתוטל על מטי המעט מן המעט, אשר נתפסים כשהם רוכשים, מחזיקים, נושאים ומובילים נשק, עשויה לשנות במשהו את מאזן – הכדאיות של מי ששוקל לעבור עבירות שכאלו". ובהמשך לפסק דין זה נקבע : "מיגור תופעת ההחזקה של אמל"ח בלתי – חוקי, יוכל לצאת מגדר המילה הנאמרת או הנכתבת אל הפועל לעולם המציאות רק אם העבירות המרכיבות אותה יזכו להכרה כעבירות חמורות ומסוכנות, כאלו הראויות לעונש חמור ומכביד". ומן הכלל אל הפרט, סקירת מדיניות הענישה הנהוגה בעבירת החזקת נשק מלמדת על טווח ענישה רחב התלוי לרוב בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה- בע"פ 545/20 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (3.5.21) נדחה ערעור על חומרת העונש שנגזר – 12 חודשי מאסר בפועל לאחר שהמערער, בעל עבר נקי, הורשע באחזקת ונשיאת אקדח, מחסנית תואמת ו-50 כדורים.

...

ברע"פ 4079/21 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (20.6.21) נדחה ערעור על חומרת העונש שנגזר – 6 חודשי מאסר בפועל שהוטל תוך חריגה ממתחם הענישה בשל שיקולי שיקום ונקבע: "כפי שהדגשתי פעם אחר פעם, הסיכון הכרוך בעבירות של החזקת נשק שלא כדין נובע מהנזק הפוטנציאלי אשר עלול להיגרם ממנו – אף אם הנשק נתפס בטרם נזק זה התממש. בפרט, קיים סיכון, כפי שאנחנו נוכחים לדעת לא אחת, כי הנשק עלול להגיע לידיים עברייניות וייעשה בו שימוש אשר יוביל בסופו של יום לגביית מחירים כבדים בנפש." ברע"פ 3619/21 אבו הלאל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (26.5.21) נדחה ערעור על חומרת העונש שנגזר – 10 חודשי מאסר בפועל ונאמר: "אנו עדים פעם אחר פעם לשכיחותם של עבירות הנשק בקרב אוכלוסיות שונות בחברה הישראלית. החזקת נשק חם בידי מי שאינו מורשה לכך עלול להוביל לתוצאות הרות אסון, אשר יגבו מחירים כבדים בנפש ולפיכך הסיכון הפוטנציאלי הגלום בעבירת החזקת נשק הוא רב. על כן, העובדה כי לא נגרמה פגיעה בחיי אדם, אין בה כשלעצמה כדי להמעיט מהחומרה הטמונה בהחזקת נשק שלא כדין ומהסיכון שנוצר לביטחון הציבור. משכך, ראוי להטיל ענישה מוחשית אשר יש בה כדי להרתיע עבריינים פוטנציאליים (רע"פ 5613/20 אלהוזייל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.8.2020); רע"פ 4065/18 איאסו נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (30.8.2018)). במכלול הנסיבות, אני סבור כי העונש שהושת על המבקשים אף מקל עמם ואין בו כדי לבטא את החומרה שיש בהחזקת כלי הנשק המאולתרים." בע"פ 3632/14 אנואר אבו סבית נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 08.12.14), בית המשפט העליון דחה ערעורו של המערער על גזר דינו של בית המשפט המחוזי במסגרתו הושתו עליו 18 חודשי מאסר בפועל ומאסר מותנה בגין עבירה של החזקת נשק מסוג תת מקלע מאולתר.

מכל האמור לעיל, מצאתי כי מתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם נע בין 12 ל- 36 חודשי מאסר בפועל.