הכרעה בשאלה האם נפילה בעת כניסה לרכב מהווה "תאונת דרכים

המחלוקת העיקרית בין הצדדים, היא בשאלה האם הפגיעה של המנוח שהובילה לפטירתו, באה בגדרי "תאונת דרכים" שבחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), וכפועל יוצא מכך הוא זכאי לפצוי מהנתבעת שביטחה את המשאית במועד הארוע, או שמא המנוח לא נפגע בדרך הבאה בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק.

מותו, כך נטען, הוא תוצאה של נסיבות שאינן מהוות "תאונת דרכים" לפי החוק.

די נהיר כי בנסיבות העניין, במידה וייקבע כי עלה בידי התובעים להוכיח כי המנוח נפל בעת עלייתו למשאית או בירידתו ממנה, אזי יש לקבוע כי מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, הכוללת כחלק מהגדרת "שימוש ברכב מנועי" הנידרש להגדרת ארוע כתאונת דרכים, גם כניסה לתוך רכב או ירידה ממנו (ראו: אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים (מהדורה רביעית, 2011), עמ' 179 ואילך).

ברם, כאמור, גם ללא עדויות אלו, הורם הנטל להוכיח כי המנוח נפל מהמשאית, ואותו משקל מועט שיש לייחס לעדויות אלו, מצטרף למשקל שהיה בו די להכריע במחלוקת שבין הצדדים בעיניין זה. משהגעתי למסקנה כי המנוח נפגע בעת שעלה למשאית או ירד ממנה, ומדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, יש לקבוע כאמור, כי חבלתו מנפילה זו היא זו שהביאה בסופו של יום לפטירתו, בשים לב לתעוד הרפואי שהוגש.

...

מה גם, שמסקנה זו – מתחזקת משאר הראיות: אמירתו של עובר האורח אודות נפילת המנוח, שקיימת אפשרות שפרשנות דבריו היא שהוא אכן ראה את הנפילה, פרשנות המתחזקת מתוך הרשום בדו"ח מד"א כי "לדברי עובר אורח ראה שהאדון ירד מהמשאית וככל הנראה פירכס". אכן, שתי ראיות אלו משקלן אינו גבוה, ושל השנייה אף פחות במידה ניכרת מהראשונה, בהיותה עדות שמועה על גבי עדות שמועה, ובפרט שרושם הדו"ח, אותו על פניו ניתן היה לאתר, לא זומן למתן עדות (הגם שההנחה היא כי גם לוּ היה מתייצב לא היה זוכר לומר דבר על אותם דברים שתיעד לפני חמש שנים).

ברם, כאמור, גם ללא עדויות אלו, הורם הנטל להוכיח כי המנוח נפל מהמשאית, ואותו משקל מועט שיש לייחס לעדויות אלו, מצטרף למשקל שהיה בו די להכריע במחלוקת שבין הצדדים בעניין זה. משהגעתי למסקנה כי המנוח נפגע בעת שעלה למשאית או ירד ממנה, ומדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, יש לקבוע כאמור, כי חבלתו מנפילה זו היא זו שהביאה בסופו של יום לפטירתו, בשים לב לתיעוד הרפואי שהוגש.

בנסיבות אלו, אין אלא להכריע על דרך האומדנא, ואני סבור כי יש להעריך את גיל סיום העבודה של המנוח, לוּ היה נותר בחיים, בגיל 80.

בשים לב למה שנקבע בפסיקה באשר לטווח הפיצויים הנפסקים בראש נזק זה (ראו למשל: ע"א 4574/11 בעניין עיזבון ויורשי המנוח נזאל אג'וד), אני סבור כי הסכום בו נקבו התובעים הוא סכום סביר וראוי, היינו סך של 172,000 ₪.

לאחר שעיינתי בהחלטת כבוד השופטת וילנר ברע"א 8851/18 הנ"ל, לא התרשמתי כי היא "מפקפקת" בכך שהכנסת קטין חסר ישע לרכב היא "תאונת דרכים", אלא מתייחסת לחשיבות שאלת הסווג בעיניין זה, ולהעדר הלכה ספציפית בנושא: " אמנם נכון, כי הבקשה דנן מעוררת שאלה משפטית מורכבת ומעניינת, הנוגעת לסיווג פעולותיו של אדם המסייע לכניסת פעוט או חסר ישע לתוך רכב, בטרם כניסתו שלו אל הרכב – כשימוש מוכר על-פי חוק הפיצויים. ואולם, אני סבורה כי ההכרעה בשאלה זו אינה נידרשת בעניינינו, ומן הראוי, איפוא, להותירהּ לעת מצוא. זאת, היות שאף אם אניח כי הארוע היתרחש בעת "שימוש ברכב מנועי" כאמור, הרי שהן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי קבעו כי לא מיתקיים במקרה זה קשר סיבתי משפטי בין השמוש האמור לבין הנזק שניגרם למשיבה, וממילא הארוע אינו בה בגדר הגדרת "תאונת דרכים" אך בשל כך."

נקבע כי ארוע נפילתה לא מהוה "תאונת דרכים", הן משום שתדלוק רכב שיגרתי לא נחשב "טפול ברכב" והן משום שהתובעת השלימה את פעולת היציאה מהרכב ובכך סיימה את השמוש בו לאותה עת. נסיבות הארוע אינן דומות למקרה דנו ולא ברור מדוע התובעת הפניתה אליו.

...

התובעת לא נחקרה בעניין זה, כך שניתן לקבל שאין מדובר בנסיעות לטיפולים, המכוסות ע"י המל"ל. אמנם לא הוצגו קבלות, אך בשים לב לפגיעה, לגבס למשך כ-3 ח' ולתקופת אי הכושר הזמני הכוללת של 4 ח', שוכנעתי שהדרישה סבירה, ואני מאשת אותה.

על יסוד כל אלו, שוכנעתי שהתובעת זכאית לפיצוי בגין הפסד הנחת מעונות, בסך של 2,756 ₪.

סוף דבר הנתבעת תפצה את התובעת עקב ת.ד מיום 17/9/17, לאחר הניכוי הנ"ל, בסך של 43,780 ₪.

השאלה הטעונה הכרעה היא האם התאונה מהוה "תאונת דרכים", כמובנה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפיצויים), אם לאו.

דיון והכרעה: סעיף 1 לחוק הפיצויים קובע כי "בחוק זה – 'תאונת דרכים' – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". המונח "שימוש ברכב מנועי" מוגדר בסעיף זה כדלקמן: "'שימוש ברכב מנועי' – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הדרדרות או היתהפכות של הרכב או היתנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". הלכה למעשה, הרישא להגדרתו של "שימוש ברכב מנועי" מניחה על פני ציר הזמן מיתחם אשר ראשיתו בכניסה לתוך הרכב, אחריתו בירידה מן הרכב, והנסיעה בתווך (להלן: מיתחם השמוש ברכב).

עם זאת, בנסיבות התאונה לא ניתן לקבוע כפי שמבקשת התובעת כי התאונה מהוה "תאונת דרכים". טענות התובעת בסיכומיה ולפיה במועד התאונה לא נותק המגע בין התובעת ובין השמוש שנעשה ברכב אינן ברורות ומנותקות מעדותה של התובעת.

...

אני מקבל את טענת התובעת כי עובר לנפילה היא התכוונה להגיע אל רכב, להיכנס לתוכו ולהתחיל בנסיעה.

בענייננו, בהינתן שלא מתקיימים המבחנים שנקבעו בפסיקה, דין התביעה להידחות.

התובעת נפלה טרם נוצר מגע בינה ובין הרכב וטרם החלה בעלייה לרכב (המבחן הטכני) ובאשר למבחן המהותי, ברע"א 8744/18 הנ"ל כבר הוטעם, כי "הליכה אל עבר רכב לקראת נסיעה", כבענייננו, אינה חיונית במובן ה"פיסי" לכניסה לרכב, ואינה מהוה חלק טבעי ואינטגרלי משימוש מוכר זה. בנסיבות האמורות דין התביעה להידחות.

בשים לב למצבה הרפואי של התובעת ולמכלול נסיבות העניין, אני מחייב את התובעת בהוצאות מתונות בשיעור 4,000 ₪.

הצדדים חלוקים בשאלה האם התאונה היא בבחינת "תאונת דרכים" כהגדרת מונח זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") אם לאו.

המסגרת הנורמאטיבית - דיון והכרעה השאלה העומדת להכרעה היא האם התאונה מושא התובענה מקיימת את דרישותיה של "ההגדרה הבסיסית" של "תאונת דרכים", המצויה בסעיף 1 לחוק הפיצויים.

משכך, במסגרת תחולת ההגדרה הבסיסית, יש לבחון שלוש שאלות עיקריות, ראשית האם פעולת התובעת בעת התאונה ונפילתה מהוים "שימוש ברכב"; שנית, האם נסיבות נפילת התובעת ניכנסות בגדרי הסיכון התחבורתי שמפניו נועד חוק הפיצויים להגן והאם מיתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי.

מפאת חשיבות הדברים אביא את הדברים כלשונם מפסק דינה של כב' השופטת וילנר: "מהו השלב שבו מתחילה הכניסה לרכב מנועי, ומהו השלב שבו תמה הירידה ממנו? לאמור, מהם גדריו של מיתחם השמוש ברכב? המשנה לנשיאה א' ריבלין היטיב להשיב על שאלה זו בספרו, שם כתב כי "הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב", ואילו הירידה ממנו, מסתיימת "כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב" (ראו: ריבלין תאונת דרכים, בעמוד 180).

...

במקרה שלפני נסיבות התאונה כפי שתוארו על ידי התובעת מביאות לידי מסקנה כי לא מקיים במקרה זה קשר סיבתי ועובדתי כאחד, בין אופן קרות התאונה לבין שימוש של יציאה מהרכב, וזאת, גם אם נראה את הוצאת בנה של התובעת כיציאתה שלה.

מבחן "השכל הישר" אף הוא מחייב את המסקנה כי נזק הגוף שנגרם לתובעת אינו תוצאה של "סיכון תחבורתי" או תוצאה של סיכון אופייני הטמון ברכב מעצם טיבו וטבעו.

סוף דבר המסקנה המתבקשת, היא שהאירוע בגדרו נפגעה התובעת אינו מהווה "תאונת דרכים" כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים ומכאן שדינה של התביעה כנגד הנתבעת להידחות.

בגדר השלב הראשון, הכרוך בהכרעה בשאלה האם מדובר ב"תאונת דרכים", כמשמעה בחוק הפיצויים, על בית המשפט לבחון את קיומם של ששת המרכיבים הבאים של ההגדרה הבסיסית המצויה בסעיף 1 לחוק הפיצויים: (1) מאורע; (2) נזק גוף; (3) עקב; (4) שימוש; (5) ברכב מנועי; (6) למטרות תחבורה (ראה: רע"א 8061/95 יצחק עוזר נ. אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532).

בע"א 7841/00 פטאפטה נ' אבו עבד, פ''ד נו(3) 707 נפסק: "כך היה הדין גם אילו קבענו כי ההינתקות הייתה חוליה – עצמאית אך קשורה לשרשרת אחת שסופה, או ראשיתה, פריקה או טעינה – גם אז היינו רשאים אולי לומר כי היא באה למטרות תחבורה, שהרי פריקה וטעינה, אף שמוצאות הן מגדר תחולת החוק כשהרכב חונה או עומד, מהוות הן עצמן שימוש ברכב למטרות תחבורה. '...נזק גוף הנגרם בטעינה של מטען על רכב ובפריקתו ממנו, נופל לגדר המבחן התעבורתי. בעיניין זה אין הבדל של ממש בין המבחן הייעודי לבין המבחן התעבורתי." (ההדגשה שלי – א.כ.) הנסיבות בהן נפגע התובע קרובות לנסיבות שתוארו ברע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ. סמג'ה, פ"ד נט(3) 541 (להלן: עניין אוסם ).

גם בת.א. (שלום חיפה) 28415-11-16 מ.ג. נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (31.10.2018) שוב קבעתי כי כניסה לרכב לצורך פריקה מהוה תאונת דרכים, כאשר מיתקיים שימוש בדמות כניסה לרכב ואילו מטרות התחבורה מתמלאות בשים לב שהנפגע התכוון לפרוק סחורה.

לתובע שולמו דמי פגיעה לתקופה של 90 ימים, ולאחר מכן נקבעו לתובע, על ידי ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי, נכויות זמניות לתקופות שונות ולבסוף נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 5%, בגין השפעה קלה וחלקית על כושר הפעולה, חריקות בזמן תנועה והגבלת תנועות בוהן ימין.

...

הכרעה ודיון לאחר ששקלתי טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי התאונה מהווה תאונת דרכים, כמשמעה בחוק הפיצויים, וכי האחריות לנזקי התובע מוטלת על הנתבעת.

התובע דרך סך של 15,000 ₪ ודרישתו נראית סבירה בהתחשב בפגיעה ואני מאשרה.

לכן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 162,402 בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ והחזר אגרה ראשונה בסך של 715 ₪.