הכלל בכל הנוגע לתיקון כתבי תביעה כפי שנקבע בברע (ארצי) 14760-03-12 אפלברג עמוס נ' מכון היהלומים הישראלי בע"מ IDI (2012)) הוא:
"ככלל ולמעט במקרים חריגים ינקוט בית הדין לעבודה גישה ליבראלית, וככלל, ייעתר לבקשות לתיקון כתב התביעה מקום בו הבקשה אינה לוקה בשיהוי, הוגשה בתום לב, הנזק לצד האחר ניתן לפצוי בכסף ומקום בו יהיה תועלת בתיקון לבירור הפלוגתות"
דיון והכרעה
אקדים אחרית לראשית ואומר כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתב התביעה המתוקן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להיתקבל וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.
בספרו של טל חבקין (כיום שופט בית משפט השלום בתל אביב יפו) נכתב בענין זה:
"(כשמגלה) כתב התביעה המקורי עילה נגד הנתבע ופירט, אפילו על דרך החסר, את העובדות המקימות לנתבע חבות בגין המעשה או המחדל המיוחסים לו והמתוארים בכתב התביעה (ו)כעת מבוקש להוסיף לכתב התביעה עובדות חדשות או סעד או לשנות את העובדות המבססות חבות כאמור, במצב כזה אין מניעה לאשר את התיקון. כדברי השופט ש' לוין: "בודאי שאם נפלה טעות סופר בתאור העובדות אין מניעה לתיקון, והייתי מרחיק לכת ואומר כי די בייחוס היולי, בלתי מלא ובלתי מפורט של העובדות בכתב התביעה המקורי, לנתבע, כדי להניח נדבך שניתן לבנות עליו בקשת תיקון, אם בתקופת הביניים עברה תקופת ההתיישנות"
(ר' טל חבקין היתיישנות, הוצאת נבו (בעמ' 59-58)
התובע מבקש להוסיף שלוש טענות עובדתיות (כך לפי התשובה לבקשה).
גם טענה זו אינה משנה מחזית המחלוקת ביחס לטענות שמבוקש להוסיף ולחדד, ולמצער די בפירוט ההיולי שנטען בכתב התביעה כדי להתיר תיקון במישור זה.
כך, לדוגמא, נכתב בכתב התביעה כי קליטתו המחודשת של התובע בקרן המחקרים נעשתה "בידיעתם המלאה ותוך מעורבותם הפעילה של כלל גורמי ההנהלה הרלוונטים תוך הטעה אקטיבית של הגורמים הרלוונטים במשרד הבריאות" (ר' סעיף 39 לכתב התביעה); כי הוטעה לחשוב שלאחר שיועבר לעבוד בתקן ועל פי כתב מינוי יוסדר ענין הפנסיה התקציבית (ר' סעיף 81 לכתב התביעה); כי "תשובתה השגויה והמטעה של הנתבעת...עומדת בנגוד לחובת ההתבעת כמעסיקת התובע" (ר' סעיף 83 לכתב התביעה, ר' גם סעיף 88 לכתב התביעה).
כתב התביעה המקורי אינו עומד בסתירה לטענה עובדתית זו.
בהקשר זה חזר התובע וציין בכתב התביעה כי "הנתבעת כלל לא יידעה את התובע על עצם קיומו של הסכם רציפות הזכויות" (ר' סעיף 103 לכתב התביעה); כי לא הוסבר לו מראש או בדיעבד כי נתוק יחסי העבודה יגרור אחריו "איפוס" הוותק ופגיעה בזכויותיו (ר' סעיף 82 לכתב התביעה).
למעלה מן הדרוש אציין, כי בנגוד לנטען על ידי הנתבעת, קיימת פסיקה עניפה לפיה מוטלת חובה על מבטח ובכלל זה המוסד לביטוח לאומי להעמיד את מבוטחיו על זכויותיהם:
"על המוסד לביטוח לאומי, שלו הידע על דרישות החוק, לידע במפורש את המערערת על חובתה להודיע האם היא חיה עם בן זוג, וכן להודיע על כל שינוי בסטאטוס שלה מאחר וגמלת הבטחת הכנסה תלויה גם בזכאות בן זוג כלשהוא, ללא הבדל סטאטוס, החי עם המבוטחת....הלכה פסוקה היא, כי מבטח כלשהוא, והמוסד לביטוח לאומי לא כל שכן, חייב בחובת גילוי מוגברת למבוטח. על הלכה זו חזרתי בענין רחל רפופורט...ציינתי שם, כי המקור לחובת הגילוי הוא סעיף 15 לחוק החוזים(חלק כללי), התשל"ג-1973. סעיף זה קובע כי הטעייה תהא כאשר מי שהקשר בחוזה עקב הטעייה "לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג, או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן..יחסים של מבטח-מבוטח, ובעיקר של המוסד לביטוח לאומי ומבוטחיו הם יחסים מיוחדים...הינה כי כן החובה המוטלת על המוסד לביטוח לאומי היא חובה מוגברת להבהיר את כל הפרטים למבוטח"
(עב"ל (ארצי) 1381/01 ויולטה אולחובוק – המוסד לביטוח לאומי) (2004))
סוף דבר
הבקשה מתקבלת.
...
זהו השלב המתאים לדון בבקשה לתיקון כתב התביעה, ולא שוכנעתי כי הבקשה לתיקון כתב התביעה נגועה בשיהוי או בחוסר תום לב.
עיון בכתב התביעה המקורי מעלה, כי אף שהתובע לא אזכר את הוראת סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן –חוק ההתיישנות) שענינם תרמית ואונאה והתיישנות שלא מדעת, מנוסח כתב התביעה עולה בבירור, כי לכך התכוון בדבריו.
הנתבעת טוענת שהתביעה התיישנה משום שיסודותיהם של סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות אינם מתקיימים כאן, ועל כן אין מקום להיעתר לבקשת התיקון.
למעלה מן הדרוש אציין, כי בניגוד לנטען על ידי הנתבעת, קיימת פסיקה ענפה לפיה מוטלת חובה על מבטח ובכלל זה המוסד לביטוח לאומי להעמיד את מבוטחיו על זכויותיהם:
"על המוסד לביטוח לאומי, שלו הידע על דרישות החוק, לידע במפורש את המערערת על חובתה להודיע האם היא חיה עם בן זוג, וכן להודיע על כל שינוי בסטטוס שלה מאחר וגמלת הבטחת הכנסה תלויה גם בזכאות בן זוג כלשהו, ללא הבדל סטטוס, החי עם המבוטחת....הלכה פסוקה היא, כי מבטח כלשהו, והמוסד לביטוח לאומי לא כל שכן, חייב בחובת גילוי מוגברת למבוטח. על הלכה זו חזרתי בענין רחל רפופורט...ציינתי שם, כי המקור לחובת הגילוי הוא סעיף 15 לחוק החוזים(חלק כללי), התשל"ג-1973. סעיף זה קובע כי הטעייה תהא כאשר מי שהקשר בחוזה עקב הטעייה "לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג, או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן..יחסים של מבטח-מבוטח, ובעיקר של המוסד לביטוח לאומי ומבוטחיו הם יחסים מיוחדים...הנה כי כן החובה המוטלת על המוסד לביטוח לאומי היא חובה מוגברת להבהיר את כל הפרטים למבוטח"
(עב"ל (ארצי) 1381/01 ויולטה אולחובוק – המוסד לביטוח לאומי) (2004))
סוף דבר
הבקשה מתקבלת.
