בפתח ישיבת ההקראה שהתקיימה בפני ביום 6.7.21, העלה ב"כ הנאשמים טענה מקדמית של הגנה מן הצדק – אכיפה בררנית, אשר לשיטתו מצדיקה את ביטול כתב האישום.
ההכרעה בבקשה לביטול כתב אישום מטעמים של הגנה מן הצדק מבוססת על מבחן "משולש" המחייב את –
(1) זהוי הפגמים שנפלו בהליך ועצמתם, ללא קשר לשאלת אשמתו או חפותו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו
(2) בחינת השאלה האם המשך קיום ההליך עלול להביא לפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, ואם כן –
(3) האם לא ניתן לרפא את הפגם באמצעים מתונים יותר מביטול כתב האישום.
...
לגופו של עניין טענה ב"כ המאשימה כי דין בקשת הנאשמים להידחות, שכן הם לא הניחו תשתית ראייתית מספיקה להוכחת טענתם בדבר נקיטת אכיפה בררנית מצדה כלפיהם (ר' רע"פ 302-17 הלנה שרעבי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה טבריה), ובהקשר זה חזרה וטענה כי נסיבות הבניה בשני המקרים שונות הן, שכן בעוד הבנייה שבוצעה על ידי הנאשמים חדשה היא, אזי במקרה של השכנה מדובר בבניה שהתיישנה זה מכבר.
ברם לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה או רשות מעורבת אחרת יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה כמדומה המצב השכיח) מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות.
מן הכלל אל הפרט
לאחר שנדרשתי לטענות הצדדים, לראיות שהונחו בפני עד כה ולהוראות החוק וההלכה הפסוקה, אני סבורה כי אופן התנהלות המאשימה במקרה זה לקה בנקיטת אכיפה בררנית מסוימת כלפי הנאשמים, אך בשלב זה אין בידי לקבוע כי הדבר נעשה באופן המחייב את ביטול כתב האישום שהוגש נגדם.
אף אם אניח לטובת המאשימה כי המבנה שהוקם על ידי השכנה הוא מבנה ישן יחסית שהוקם לפני שנת 2013 ולכן בשנת 2020 (עת הוגש כתב האישום כנגד הנאשמים) לא ניתן היה להעמידה לדין בגין עבירה של בניה ללא היתר מחמת התיישנות, אני סבורה כי בנסיבותיו של מקרה זה בו מדובר בבית משותף ששני הדיירים המתגוררים בו ביצעו עבירות של בניה ללא היתר – האחת כ- 5 שנים לפחות לפני האחר, היה על המאשימה לסטות ממדיניות ההעמדה לדין בה היא נוקטת בדרך כלל, קרי בהימנעות מהעמדתו לדין של מי שעושה במבנה שימוש למגורים בהתאם לייעוד הקרקע, ולבקש את אישורה של הפרקליטות להעמדת השכנה לדין בכל זאת, מטעמים של עשיית צדק או לפחות לשם מראית פני הצדק.
