הכרזת רכב כאובדן גמור על ידי רשות הרישוי

סעיף 290א בתקנות התעבורה קובע אימתי יהיה בעל רכב זכאי להשבה יחסית של אגרת רישיון הרכב: 290א. (א) בעל רכב פטור מאגרת רישיון רכב, החל מהיום הקובע, אם נתקיים ברכב אחד מאלה: (1) האמור בתקנה 289; (2) הוראות תקנה 290 ובמשך חודש ימים אחד לפחות; (3) הרכב, נגנב, נימסרה למישטרה הודעה על כך והוא לא הוחזר לבעליו בתוך חודש ימים מיום ההודעה; (4) הרכב נרשם כאמור בתקנה 272א(א)(2), ולעניין פסקה זו, יהיה הפטור האמור בתקנה זו, למעט סכום האגרה שבו הוא חייב לפי תקנה 272א; בתקנה זו, "היום הקובע" – אחד מאלה, לפי הענין: (1) יום ביטול הרישום ורישיון הרכב לפי תקנה 289, למעט לגבי רכב באבדן גמור; (2) יום קרות הנזק שבשלו נקבע הרכב כרכב באבדן גמור; (3) יום ההודעה למישטרה על גניבת הרכב; (4) יום ההודעה על הפסקת השמוש ברכב לפי תקנה 290; (5) יום קרות אחד מהמקרים המפורטים בתקנה 290(ב); (6) היום שבו אישרה רשות הרשוי כי היתקיים בבעל הרכב האמור בתקנה 272א. (ב) שולמה אגרת הרשיון בעבור התקופה הפטורה מאגרה כאמור בתקנת משנה (א), זכאי בעל הרכב להחזר האגרה ששילם בעבור התקופה האמורה, ובילבד שהגיש בקשה להחזר כאמור לא יאוחר משלוש שנים מהיום הקובע; היה בעל הרכב זכאי להחזר לפי פסקה (4) לרישה של תקנת משנה (א), יופחת מן ההחזר סכום האגרה שבו הוא חייב לפי תקנה 272א לגבי אותה תקופה.

לטענת המשיבה, בבקשת האישור נפלו מספר פגמים: כך, קיימת טעות לעניין מניין הימים לתקופה המזכה בהחזר, שכן בהתאם להוראת סעיף 10(א) בחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפרשנות"): "מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במנין". נוכח הוראה זו, יום ההכרזה על אובדן גמור של רכב אינו צריך להלקח בחשבון במסגרת התקופה המזכה.

כך אכן נעשה על ידי פקידת הרשוי המזינה את הבקשה להחזר אגרה למערכת הממוחשבת, אשר מחשבת את ההחזר נכון ליום שלמחרת הגשת הבקשה ועד ליום האחרון של "שנת הרשוי". על כן חוות דעת המומחה מטעם המבקשים היא שגויה, שכן החישוב העומד בבסיסה בוצע שלא בהתאם להוראה זו שבחוק הפרשנות.

...

התוצאה היא שבמועד הגשת בקשה להחזר אגרת רישוי השיערוך כבר ידוע לאותו היום.

סוף דבר משמתקיים בענייננו האמור בסעיף 9 בחוק תובענות ייצוגיות, אין לאשר את בקשת האישור.

על כן, בקשת האישור - נדחית.

" תיק המישטרה כולל הודעת ג'מאל ואישתו מיום 12/03/15 בה התאור הבא: ".... נסענו מכיוון גשר בנות יעקב לכיוון קצרין אני הרגשתי משהו ברכב עצרתי בצד הכביש ופתאום מישהו ניכנס בי מאחורה אני ואישתי נפגענו ופינו אותנו באמבולנס... הרכב שלי נפגע מאחורה ואף הציר של ההגה נישבר והרכב שלי הורד מהכביש, הרכב שלי נגרר על ידי המישטרה." לשאלת החוקר האם עצר באמצע הכביש, ענה ג'מאל: "לא בכלל בצד ויש שוליים בצד אני עצרתי עם מאותתים ובאופן זהיר אני לא יכולתי לנסוע כי היתה רעידה בגלגל הימני ובגלל זה עצרתי. .." לתיק המישטרה צורפו תמונה המתעדת פגיעה במוקד קדמי ימני של רכב הנתבע ותמונה המתעדת פגיעה במוקד אחורי שמאלי ברכב המבוטח.

הכרזת רכב באובדן גמור - תקנה 266 מאפשרת לשמאי לקבוע כי מדובר "באובדן גמור" של הרכב, גם אם הנזק הגולמי הוא באחוזים נמוכים מ - 60% במידה ועל פי דעתו המקצועית, הרכב לא יהיה כשיר לתנועה בכביש מבחינה בטיחותית.

קבע השמאי כי רכב באובדן גמור, ידווח השמאי במערכת מקוונת לאגף הרשוי במידי באמצעות כרטיס חכם ולא יאוחר מ- 45 ימים מיום הארוע.

לטענת הנתבע, בכך פגעה התובעת בזכותו בהתאם לנוהל לשמאי רכב (עמ' 11), תחת הכותרת "תיקון / שינוי חוו"ד שמאי לאחר דיווח לרשות הרשוי". אינני מקבל טענה זו מן הטעמים הבאים: ראשית, ההנחיה בנוהל מתייחסת לזכותו של שמאי רכב שדיווח לרשות הרשוי על רכב ב"אובדן גמור" ומבקש לחזור בו. זאת אומרת, בעניינינו, ההנחיה היא לזכות שמאי התובעת או בעל הרכב המבוטח לפנות לרשות ולבקש לשנות את השומה בתוך 180 ימים מיום קרות ארוע הנזק.

...

לאור כל האמור, אני קובע כי על הנתבע לשאת בגובה הנזק בגין הנזק שגרם למוקד האחורי בלבד, כמפורט בסעיף 83 לעיל, סך של 38,771 ₪.

בנוסף ובשים לב לסכום התביעה ולמסקנות פסק דין זה, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד ומע"מ בגינו בסכום כולל של 7,500 ₪.

סה"כ ישלם הנתבע לתובע סך כולל של 51,820 ₪ אשר ישולם לתובעת באמצעות ב"כ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד תשלומם המלא בפועל.

לטענתו, הוא רכש ביום 20/05/2019 רכב מסוג סוזוקי קרוסאובר שנת 2017 מחברת כדורי המאגר שהיא "הסדר חברות ביטוח לרכבים אחרי נזקים בטוחיים". הרכב הנ"ל, לטענת התובע, הוכרז על ידי חברת הביטוח כאובדן להלכה לאחר נזק תאונתי.

האם מקום בו הרכב נגנב ונגרע מבעלותו של הרוכש שהעדיף להסיר בעלותו ולו כדי לא לחוב בחובות הגנב, מה קורה אם המצבר הוצא מהרכב והוחזר לרוכש – האם ישנה אחריות עליו כמוצר בודד ולא חלק מהמוצר הכולל? והאם הרוכש יפנה לחברת הביטוח ויבקש להחזיר לה סכום תחת קזוז תמורת המצבר שבידו עת שילמה לו עבור אובדן הרכב? והאם פיצוי על ידי היבואן אינו מהוה למעשה כפל פיצוי עת החברה המבטחת שילמה עבור הרכב בשלמותו (משהמצבר היה מקורי והגיע עם הרכב ולא נרכש בנפרד) עת מדובר בהשאלה לסט של סכו"ם הנמכר כחבילה אחת ולא פריטים בבודד ולכן הפצוי הוא אחד ולא על פי חלקים? שכן, החברה המבטחת החזירה לרכוש את מלוא התמורה כולל המצבר, הלכה למעשה וכעת דרישה עבור המצבר בנפרד משמעה בפועל "כפל פיצוי"? רכב שהוגדר אובדן גמור מועבר לפירוק ולא ניתן לשקום ולכן באופן מעשי היבואן לא יידרש לאחריותו לרכב מאחר והבעלים החדש – חברות גרוטאות למיניהן – לא יוכלו לתקנו.

(1)   הודיע שמאי רכב לרשות הרשוי על רכב באבדן גמור או החליט המבטח להעביר את הרכב לפירוק כללי – יעביר המבטח את הרכב לעסק שמורשה לפי דין לעסוק בפרוק כלי רכב ויחזיר את רישיון הרכב לרשות הרשוי; (2)   מכר המבטח רכב שלא למטרת פירוק כללי אלא לשם תיקון – (א)   ימציא לרוכש הרכב עותק משומת רכב שערך שמאי הרכב שבדק את הרכב לאחר קרות הנזק, אם ישנה; (ב)   יחזיק ברשותו את רישיון הרכב ולא יעבירו לרוכש הרכב, אלא אם כן אותו רוכש המציא לו אישור של מוסך שניתן לו רישיון לפי דין ושלפיו תוקן הרכב, ואם הוחלף חלק, הורכב במקומו חלק חדש או חלק משומש שנירשם לפי הוראות חוק זה; על פי סעיף זה בפני המבטח שתי אפשרויות: האחת, העברת הרכב לפירוק.

...

סיכומו של דבר, גם אם נקבל את טענת התובע שהוא פנה לנתבעת ביום 02/07/2019 ובירר מה אפשר לעשות עם המצבר, אין בזה כדי למלא אחר דרישת כתב האחריות לפיה יש להביא את הרכב פיזית מיד למוסך הנתבעת כשמתגלית תקלה לכאורה.

אין בידי לקבל את טענת התובע להתגבר על דרישה זו בכך שהוא מניח הנחת יסוד ש"גם אם הייתי מגיע עם הרכב פיזית לא הייתם מתקנים כי רשום הערה שהרכב אובדן להלכה" עת זו נסתרה על ידי הנתבעת ובסופו של יום הרכב כן נבדק, כאשר הובא הרכב.

על כן, ולנוכח האמור לעיל, משהתובע לא עמד במאזן ההסתברותי הנדרש במשפט האזרחי להוכיח כי המצבר עומד בתנאי האחריות, הרי שהוא לא זכאי לפיצוי ואין מנוס אלא לדחות את התביעה.

הרי התקנה מתייחסת במפורש גם ל"שוטר או בוחן" ואפילו לשמאי רכב אשר הכריז על "אבדן גמור". הרי פשיטא שעל החלטת שמאי בדבר "אבדן גמור", אין להשיג לבית המשפט לתעבורה.

אמנם שם מדובר בהחלטת שמאי אודות "אבדן גמור" של רכב שרשות הרשוי סירבה לחדש רישיון הרכב, אך דומני כי תקדים זה הוא הדומה יותר לעניינינו, מהחלטת הפסילה של הקצין.

משמעות הדבר היא שהודעת השוטר מיום 26.6.13, בדבר איסור השמוש ברכב מס' 26-250-17, מוחזרת על כנה לאלתר ועומדת עתה בתוקפה, אלא אם בנתיים תוקן הדרוש תיקון, והדבר אושר כדין על ידי רשות הרשוי.

...

סיכומו של דבר, נוכח קיומם של דבר חקיקה והלכה פסוקה, אין להיזקק לדרך של היקש.

תוצאה והערות התוצאה היא שהחלטתו של בית משפט השלום לתעבורה ניתנה בחוסר סמכות ודינה להתבטל.

הערר מתקבל, כמפורט לעיל.

המשיבה טענה בהודעת החדילה כי בהתאם לתקנה 289 בתקנות התעבורה, לאחר ששמאי מצא כי יש להכריז על רכב כאובדן גמור, עליו "להודיע על כך לרשות הרשוי בטופס או באמצעים ממוחשבים שהורתה עליהם רשות הרשוי". בשל תקלה טכנית שטיבה לא ידוע, המועד שהועבר למערכות משרד התחבורה לשם חישוב ההחזר היה יום הדיווח במקום "יום קרות הנזק". עם קבלת בקשת האישור נערכו בירורים עם גורמי מיקצוע רלוואנטיים, והמשיבה ביצעה שינוי הכולל פיתרון טכנולוגי כך שבעת שהשמאי מדווח על רכב כאובדן גמור באמצעות המערכת הממוחשבת, תתבצע העברה נכונה של מועד יום קרות הנזק.

שני נתוני הקצה שהובאו על ידי המשיבה הם בלתי סבירים במיוחד: (1) לשיטת המשיבה ב-18% מהמקרים, הדיווח נעשה ביום התאונה – לא ייתכן שבמקרים רבים כל-כך מספיק להיתמנות שמאי, להגיע אל הרכב, ליפגוש את בעליו לאחר התאונה (לאחר שנגרר למוסך), לקבל הצעות מחיר לתיקונו (שהרי אובדן גמור נקבע גם על סמך מחיר התיקון של הרכב ובדרך כלל קיימת המתנה לקבלת הצעות מחיר לחלפים) ליתן חוות דעת סופית ולדווח למשיבה על הארוע; (2) לא ייתכן שהדיווח המאוחר ביותר לצורך ביצוע התחשיב היתקבל אצל המשיבה לאחר 22 יום בלבד ממועד התאונה.

...

גודל הקבוצה – אני סבורה כי משחדלה הרשות מהגבייה הרי שיש לגזור את הגמול ושכר הטרחה מגביית היתר משך 24 חודשים אחורה.

אני סבורה כי נוכח הפסיקה השיעורים המבוקשים סבירים בנסיבות העניין ואני מאשרת אותם.

על כן, אני מורה כי המשיבה תשלם גמול למבקש סך של 60,000 ₪ ושכר טרחה לבא כוחו בסך של 491,400₪ כולל מע"מ. אני מורה כי המבקש פטור מתשלום המחצית השנייה של האגרה, בהתאם לתקנה 7(א)(א)(4)(ב) בתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007.