הכרזת בר-הסגרה ללא הסכם הסגרה תקף

תאריך הישיבה: ז' בסיון התשע"ח (21.5.2018) בשם המערער: עו"ד ניק קאופמן בשם המשיב: עו"ד מתן עקיבא פסק-דין השופט נ' סולברג: האם הסגרתו של המערער לרוסיה, לשם העמדתו לדין על עבירה של מכירת סמים שביצע שם, "עלולה לפגוע בתקנת הציבור" כמשמעותה בסעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954? זהו ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ח' מ' לומפ) אשר הכריז על המערער בר-הסגרה לרוסיה.

באשר לטענה המבוססת על קביעותיו של בית הדין האירופי לזכויות אדם, ציין בית המשפט המחוזי שזו תוכל להתברר לאחר שיסתיים ההליך ברוסיה, ככל שהמערער יבחר באפיק משפטי זה. לבסוף, בנוגע לעונש הצפוי למערער ולתנאי הענישה, נקבע כי המחוקק לא היתייחס לשאלת משך המאסר הצפוי למוסגר; בחינת הענישה הנוהגת בכל מדינה ומדינה בהליכי הסגרה, תרוקן מתוכן את הסכמי ההסגרה, ותמריץ עבריינים להמלט למדינות שבהן מוטלים עונשים קלים.

ביום 8.3.2012 התקבלה תשובת לישכת הקשר בעיניינו, "ולפיה הנידון הנו 4א ילד ליהודי גרוש. בשנת 2002 הורשע בהחזקת סמים, וב-2004 ביטל את האשמה". ביום 2.7.2012 פקע תוקף אשרת התייר של המערער, ומאז הוא שוהה בישראל שלא כחוק.

דיון והכרעה סייג תקנת הציבור, שלפיו "לא יוסגר מבוקש למדינה" אם "הענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור", מתייחס למצבים שבהם הסגרתו של אדם פוגעת באורח קשה בתחושת הצדק וההגינות, כך שבראיה כוללת יהא זה בלתי-צודק לעשות כן. מדובר "בעקרונות-יסוד, בהשקפות-עומק ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה, עקרונות, השקפות ואינטרסים שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שראויים הם כי נדחה מפניהם מעשה של הסגרה" (ע"פ 2521/03‏ סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 346 (2003)).

...

משכך, קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה המערער לא עמד בנטל ההוכחה הגבוה המוצב לפתחו בקשר לאיומים על חייו, מקובלת עלי במלואה.

הנה כי כן, טענת ההדחה כשלעצמה, בראי הדין הישראלי, אינה מוליכה למסקנה כי הסגרת המערער תוביל לפגיעה בתקנת הציבור.

לכך לא נוכל להעתר, משום שלא התקיים הסייג להסגרת אזרח, שבסעיף 1א לחוק ההסגרה.

לגופם של דברים, בית המשפט עמד על אופיו המיוחד של הליך ההסגרה ושל ההלכות הפסוקות לעניין מעצר הנילווה להליך זה: בהליך ההסגרה נידרשת דרגה נמוכה יותר של ראיות לכאורה מאשר בהליך מעצר פנים מדינתי, שכן לרוב אין בידי המדינה המתבקשת להעריך באופן מלא ומדויק את הראיות כפי שתעריכן הערכאה השיפוטית במדינה המבקשת; כמו כן, בהליך הסגרה החשש מפני המלטות מאימת הדין מקבל משנה תוקף, ולמעשה חשש זה הוא חלק אנהרנטי מתכליות הליכי ההסגרה; לבסוף, שיקול נוסף וחשוב בהליך ההסגרה הוא מילוי מחויבותה של ישראל בכיבוד הסכמי הסגרה עליהם חתמה עם מדינות אחרות.

לבסוף, אציין כי הדיון בעתירה נקבע למועד קרוב (יום 30.11.2014), ובית משפט קמא העריך כי "בהיתחשב בכך שחומר הראיות בעיניינו של המשיב אינו רב, ניתן להניח כי תקופת המעצר הצפויה לו עד למתן החלטה בעתירה להכרזתו בר הסגרה לא תהיה ממושכת". אשר על כן, משמצאתי כי קיימות ראיות לכאורה התומכות המעשים הפליליים המיוחסים לעורר, וכי קיימות עילות מעצר המבוססות על מסוכנותו והחשש מפני הימלטותו, אני מורה על דחיית הערר.

...

לסיכום: כדי לאזן בין זכותו של המבוקש בהליכי הסגרה לחירות מצד אחד, לבין החשש מפגיעה בשלום הציבור ומשיבוש הליכי משפט מן הצד השני, עלינו לבחון ראשית את התשתית הראייתית הלכאורית בעניינו.

באשר לחשש מפני הימלטותו של העורר: מקובלת עלי הערכתו של בית משפט קמא, לפיה נוכח העדר זיקה ממשית של העורר לישראל, ועל-אף שלעורר אין עבר פלילי, יש מקום לחשש כי העורר ינסה להימלט טרם סיום הליכי ההסגרה בעניינו.

לבסוף, אציין כי הדיון בעתירה נקבע למועד קרוב (יום 30.11.2014), ובית משפט קמא העריך כי "בהתחשב בכך שחומר הראיות בעניינו של המשיב אינו רב, ניתן להניח כי תקופת המעצר הצפויה לו עד למתן החלטה בעתירה להכרזתו בר הסגרה לא תהיה ממושכת". אשר על כן, משמצאתי כי קיימות ראיות לכאורה התומכות המעשים הפליליים המיוחסים לעורר, וכי קיימות עילות מעצר המבוססות על מסוכנותו והחשש מפני הימלטותו, אני מורה על דחיית הערר.

המשיב נשפט כאמור בארצות הברית לאחר שהוכרז ביום 29.11.2018 בר הסגרה במסגרת תה"ג 62059-12-17 וערעורו על החלטת בית המשפט המחוזי נדחה ביום 14.7.19 על ידי בית המשפט העליון (ע"פ 9203/18).

האפשרות לקצר את עונש המאסר בהתאם לסעיף 10(א1) לחוק כפופה לכך שניתן לעשות זאת בהתאם להסכם בין ישראל למדינה בה הוטל העונש ואילו בעניינינו הפרוטוקול המתקן את הסכם ההסגרה בין ישראל לארצות הברית מ-2005 קבע שיש לאכוף את גזר הדין גם אם עולה על העונש המרבי אצל הצד המתבקש.

   הובא אסיר לישראל לפי חוק זה, לנשיאת עונש מאסר שהוטל עליו במדינה אחרת, לא תישמע טענה השוללת את כשרותו או את תוקפו של פסק הדין שלפיו הוטל עונש המאסר, או טענה שהאסיר חוזר בו מהסכמתו להעברה שניתנה לפי הוראות סעיף 4.

...

בערעור שהוגש על אותו פסק דין, ע"פ 9112/15 משה מלול נ. היועץ המשפט לממשלה, כך נאמר לעניין תחולתו של חלק ב': "ראשית אומר כי מקובלת עלי ומטעמיו קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה החוק הרלוונטי החל בענייננו הוא חוק נשיאת מאסר וכי במסגרת חוק זה ההוראות הרלוונטיות הן הוראותיו של חלק ב' ובכללן הוראת סעיף 12 לחוק." (פיסקה 13 לפסק הדין) אכן נראה כי טענתו של ב"כ המשיב ולפיה חל בעניינו של המשיב חלק ג1' לחוק העוסק בנשיאת עונש מאסר בישראל על פי פסק חוץ, דינה להידחות.

עם זאת, לאחר שבחנתי האם ניתן להגיע לתוצאה אחרת הגעתי בלב כבד לכלל מסקנה כי הדבר אינו אפשרי ואני מחוייבת על פי הדין להורות על קיומו של פסק הדין כפי שהוא.

לפיכך אני מורה, לבקשת היועצת המשפטית לממשלה, כי המשיב יישא בישראל את יתרת עונש המאסר של 360 חודשים שנגזר עליו בבית משפט מחוז מרכז קליפורניה בארצות הברית וזאת עד ליום 21.1.2050.

לפניי בקשה לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן – "חוק ההסגרה" או "החוק") למעצר המשיב עד למתן החלטה בעתירה להכרזתו בר הסגרה למקסיקו.

צוין כי למשיב אין עבר פלילי וכי בהתאם לחוות דעת של פסיכיאטר משפטי מטעם התביעה במקסיקו (מיום 2.6.2021) אין לו מאפיינים של תוקפן מיני והוא אינו סובל מהפרעות אישיות ומיניות.

כן נטען כי לא קיים חשש כי המשיב יימלט מהארץ, שכן הוא יכול היה לחיות באוסטריה, שלה אין הסכם הסגרה עם מקסיקו, אבל הוא בחר להשתקע בארץ בשל היותו יהודי.

...

לאור האמור, המסקנה היא כי מתקיימות בענייננו עילות מעצר.

בכל האמור לעיל אין די. בדומה להליכי מעצר עם תום ההליכים המתקיימים בתיקים "רגילים", גם בסוגיית המעצר בטרם הסגרה, הכלל הוא כי במקום שבו ניתן להימנע ממעצר, יש לעשות כן, ככל שניתן להבטיח את התכליות המבוקשות באמצעים פוגעניים פחות (עניין קוהרן, פסקה 21).

לטענת ב"כ המשיב, גם המשיב בענייננו לא הסתתר בארץ, הזדהה בשמו האמיתי, ניהל הליכים מול משרד הפנים והציג את גרסתו תוך מסירת מסמכים התומכים בה. לאור כל האמור, ותוך שקלול של כלל נסיבות המקרה ואת האיזון הנדרש בין הזכויות והאינטרסים הנוגדים, סבורני כי יש מקום להכנת תסקיר מבחן, לשם בחינת האפשרות המוצעת של מעצר בפיקוח אלקטרוני, תוך בחינת המפקחים המוצעים ותנאים נוספים כמו הפקדת מזומן משמעותית, ערבות עצמית וערבות צד ג' ותנאים נוספים שישקלו, כגון התנאים שפורטו בפרוטוקול, בעמוד 8, שורות 24-26.

עוד צוין כי הגם שהמשיב השתקע בישראל ב-2011 הוא הרבה לנסוע בעולם, כולל לארצות הברית, כי הוא אינו אזרח ישראלי וכי תוקף אישור השהיה שלו בישראל פג. לבסוף נטען, כי לא מיתקיים סייג להסגרה לפי סעיף 2ב לחוק ההסגרה.

אמת המידה האמורה תיושם, כמובן, גם בבחינה שתיערך עתה, של התקיימות היסודות להכרזה על המשיב כבר-הסגרה: הדרישה הראייתית להכרזה על בר-הסגרה זו עוגנה בסעיף 9 לחוק ההסגרה, ופורשה בפסיקה כעוסקת בקיומה של "אחיזה לאישום": הצגת ראיות, אשר "מצדיקות להמשיך את הבירור הפלילי בעיניינו של המבוקש בצו ההסגרה, ושאינן חסרות ערך על פניהן" (עה"ס 7463/21 נאסרה נ' היועץ המשפטי לממשלה בפיסקה 20 (18.7.22)).

במקרה נוסף שנידון בבית המשפט העליון, בו התקבלה עתירה להסגרת אדם לארצות הברית בקשר לעבירות הונאה על יסוד ראיות שהוצגו בתצהירים, אישר זאת בית המשפט והוסיף וקבע כי "הנחת העבודה היא כי הדברים שנמסרו בידי גופי החקירה משקפים את הממצאים העולים מחקירתם, והנטל להוכיח כי גופי החקירה במדינה שיש לישראל הסכם הסגרה עימה, מעוותים את מימצאי החקירה מתוך שיקולים זרים, מוטל על כתפיו של הטוען לכך [...]" (ע"פ 6003/19 גרינס נ' היועץ המשפטי לממשלה פסקה 22 (3.9.20)).

עוד מסר, כי הוא מיתלבט האם לטעון שאין די ראיות נגדו, או לטעון "לאכיפה מפלה ובלתי צודקת, שאמרו לי שבמקרה הזה אני זה שצריך להוכיח". באותה בקשה, מסר המשיב גם שביכולתו להשיג את החומרים הדרושים לביסוס טענותיו מחו"ל ("אני בעצמי אעשה מאמצים ואצליח להביא את החומרים מארצות הברית..."), ובקש לצורך זה "לתת לנו חודש וחצי להבאת החומרים מארצות הברית". בחינתן של טענות אלה לא מאפשרת לקבוע, כי הדרישה הראייתית לצרכי ההסגרה אינה בנמצא.

...

על התנהלות המשיב בהליך זה המסקנה מן הדיון עד כה היא, כי בוססו התנאים להכרזה על המשיב כבר-הסגרה, בהתאם לבקשת ארצות הברית.

משכך, נערכו הדיון והבחינה אשר, כמנומק לעיל, מובילים למסקנה לפיה יש לקבל את העתירה.

הכרעה העתירה מתקבלת והמשיב מוכרז כבר-הסגרה לארצות הברית, בגין העבירות המיוחסות לו בכתב האישום שצורף לעתירת ההסגרה.