הכרה חלופית בניצולי שואה ע"י מדינת ישראל

מסלול זה יקרא להלן "המסלול הראשון". מסלול חלופי – ההרחבה שעשתה הפסיקה הישראלית ביחס לסעיף 2 לחוק הפיצויים הגרמני.

יפים כאן דבריו של כב' השופט מ. חשין ז"ל בעיניין דנ"א 11196/03 יוסף גרנות נגד הרשות המוסמכת (2005) (להלן:"דנ"א גרנות"), סעיף 3 : "רבות נאמר ונכתב ונאמר על הסכם השילומים, על היבטיו המוסריים, על תבונתו המדינית והכלכלית ועל מקומו וחשיבותו בתהליך בנייתה של המדינה הצעירה. סוגיות מרתקות וכואבות אלו אינן מונחות על סדר יומנו עתה. לענייננו שלנו נאמר כי עיקרו של ההסכם בהסכמתה של גרמניה לשלם למדינת ישראל פיצוי כולל (בכסף ובסחורות) בעד הוצאות קליטתם של הפליטים היהודים, והוא כנגד ויתורה של מדינת ישראל – בכפיפות לחריגים מסוימים – על זכותם של אזרחיה לתבוע פיצויים מממשלת גרמניה. מדינת ישראל ויתרה בשם הניצולים – ללא קבלת הסכמתם המפורשת – על זכותם האישית לתבוע את גרמניה ולקבל ממנה פיצוי בשל האירועים הקשים שעברו עליהם והסבל שסיבלו; נטלה את כספי הפיצויים שאותם ניצולים היו יכולים לתבוע מגרמניה ובה-בעת קיבלה על עצמה חבות לדאוג לאותם ניצולי שואה שבאו למצוא מקלט בתחומיה. הניצולים איבדו איפוא את זכות התביעה שלהם נגד גרמניה, ותחת זאת קנו זכות תביעה נגד מדינת ישראל – שנטלה על עצמה לפצות את ניצולי השואה שהשתקעו בתחומה." סעיף 3 לחוק נכי רדיפות הנאצים קובע: נכה יהא זכאי לתגמולים לפי חוק זה, אם נתקיימו בו כל אלה:נכה הזכאי לתגמולים (תיקון מס' 19) תשע"ד-2014 (1) עלה לישראל לפני יום כ"ב בתשרי תשי"ד (1 באוקטובר 1953) וביום כ"ט באדר ב' תשי"ז (1 באפריל 1957) היה ולאחר מכן נשאר אזרח ותושב ישראל; (2) דרגת נכותו אינה פחותה מ-25%; (3) (בוטלה).

זה המקום לציין כי בישראל חיים היום הרבה מאד ניצולי שואה ששרדו את השואה באירופה או בצפון אפריקה ובכל זאת אינם מוכרים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, גם לא כזכאים לקיצבה חודשית על פי חוק ההטבות משום שאינם עונים על המדדים המקנים זכאות על פי החוקים הללו אך הם ניצולי שואה לכל דבר וחלקם מוכר ומקבל סיוע ותמיכה ע"י קרנות או גופים שונים בארץ ובעולם, סיוע ותמיכה אלו אינם מהוים כאמור "דין" או בסיס משפטי לקבלת הכרה על פי החוק.

...

לאחר ששקלנו את העניין וחרף דחיית הערר, סבורים אנו כי בשים לב לאופיו הסוציאלי של החוק, למהות הזכויות שנתבעו במסגרתו, בשים לב לחשיבות הציבורית והאנושית הכרוכה בניהולו יש לעשות שימוש בסמכותנו על פי סעיף 39 לחוק בתי דין מינהליים התשנ"ב-1992 ולפסוק לזכות העוררים הוצאות ושכר טרחת עורך דינם.

אנו סבורים שאין צורך בכך ברם ככל שתתעורר מחלוקת בעניין הוצאות המומחים (כאמור רק על פי קבלות ותשלומים שבוצעו בפועל), ניתן יהיה להגיש בקשה למתן שומת הוצאות.

הערר נדחה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בנקודה משפטית ותוך 60 יום.

על פי הגדרות החוק, סעיף 1: "ניצול שואה נזקק" – מי שמתקיים לגביו אחד מאלה: הוא מקבל תגמול לפי הכנסה סעיף 4ג1 לחוק נכי רדיפות הנאצים; הוא מקבל גמלת הבטחת הכנסה לפי חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן – חוק הבטחת הכנסה), וכן אחד מאלה: תגמול חודשי לפי סעיף 4 לחוק נכי רדיפות הנאצים; גמלה המשולמת על ידי ממשלת גרמניה בשל רדיפות הנאצים בהתאם לחוק הפדראלי לפיצויים (BEG); קצבה חודשית המשולמת על ידי מדינת חוץ אחרת בקשר עם רדיפות הנאצים ועוזרהם;.

ב"כ התובע מפנה לשורה של פסקי דין בהם הביע בית הדין לעבודה ובית המשפט העליון כשבתו בבג"ץ, את ההכרח והמחויבות של מדינת ישראל, לדאוג לרווחתם של ניצולי השואה ולפרש כל הוראת חוק, המעניקה להם הטבות אלה או אחרות, בפרשנות שתעדיף מתן גמלה לאותם שורדים מאשר שלילתה.

נוסף על כך, גם ההיסטוריה החקיקתית של חוק ההטבות, המסייעת בהתחקות אחר תכלית החוק בעיניין זה, מצביעה ברורות על המטרה להסדיר את מנגנון הגימלה המשולמת לניצול השואה שהוכר כזכאי מכוח חוק ההטבות, כמנגנון חליפי למנגנון המוסדר בחוק הבטחת הכנסה.

...

אין בידינו לקבל גם את טענת התובע לפיה רנטת BEGאינה בגדר הכנסה, כיוון שהיא משולמת עבור נזקי בריאות.

סיכומו של דבר – עם כל ההבנה למצב הקשה בו מצויים התובע ואשתו, אין לנו אלא לקבוע כי הנתבע פעל כדין, בהתייחסו אל רנטת BEG כהכנסה, לצורך חוק הבטחת הכנסה.

לאור כל האמור, התביעה נדחית.

על פי הגדרות החוק, סעיף 1: "ניצול שואה נזקק" – מי שמתקיים לגביו אחד מאלה: הוא מקבל תגמול לפי הכנסה סעיף 4ג1 לחוק נכי רדיפות הנאצים; הוא מקבל גמלת הבטחת הכנסה לפי חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן – חוק הבטחת הכנסה), וכן אחד מאלה: תגמול חודשי לפי סעיף 4 לחוק נכי רדיפות הנאצים; גמלה המשולמת על ידי ממשלת גרמניה בשל רדיפות הנאצים בהתאם לחוק הפדראלי לפיצויים (BEG); קצבה חודשית המשולמת על ידי מדינת חוץ אחרת בקשר עם רדיפות הנאצים ועוזרהם;.

ב"כ התובעת מפנה לשורה של פסקי דין בהם הביע בית הדין לעבודה ובית המשפט העליון כשבתו בבג"ץ, את ההכרח והמחויבות של מדינת ישראל, לדאוג לרווחתם של ניצולי השואה ולפרש כל הוראת חוק, המעניקה להם הטבות אלה או אחרות, בפרשנות שתעדיף מתן גמלה לאותם שורדים מאשר שלילתה.

נוסף על כך, גם ההיסטוריה החקיקתית של חוק ההטבות, המסייעת בהתחקות אחר תכלית החוק בעיניין זה, מצביעה ברורות על המטרה להסדיר את מנגנון הגימלה המשולמת לניצול השואה שהוכר כזכאי מכוח חוק ההטבות, כמנגנון חליפי למנגנון המוסדר בחוק הבטחת הכנסה.

...

אין בידינו לקבל גם את טענת התובע לפיה רנטת BEGאינה בגדר הכנסה, כיוון שהיא משולמת עבור נזקי בריאות.

סיכומו של דבר – עם כל ההבנה למצב הקשה בו מצויה התובעת, אין לנו אלא לקבוע כי הנתבע פעל כדין, בהתייחסו אל רנטת BEG כהכנסה, לצורך חוק הבטחת הכנסה.

לאור כל האמור, התביעה נדחית.

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 24611-03-19 ניתן ביום 09 אוגוסט 2020 1. נדב זיו 2. גיתית יעקובזון 3. עדנה זיו 4. יעל קובו המערערים .1 שירותי בריאות כללית .2 מדינת ישראל .3 המועצה הישראלית לצרכנות המשיבים לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט רועי פוליאק נציג ציבור (עובדים) מר יוסי רחמים, נציג ציבור (מעסיקים) מר דורון קמפלר בשם המערערים: עו"ד עמנואל סולומונוב, עו''ד עידו סולומונוב בשם שירותי בריאות כללית: עו"ד שאול ברגרזון, עו''ד יוני פולק בשם המדינה: עו"ד ליטל ניצן בשם המועצה הישראלית לצרכנות: עו"ד שושי נרי פסק דין

ביום 22.3.10 הגישה המנוחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"צ 38325-03-10), במסגרתה טענה כי המשיבה 1 - שירותי בריאות כללית (להלן: המשיבה) - קיבלה ומקבלת החל משנת 1967 סכומי כסף גדולים מרשויות הפיצויים בגרמניה כנגד היתחייבותה לשאת בעלויות הטיפול הרפואי של ניצולי שואה זכאים, ועל אף זאת גובה מניצולי השואה דמי הישתתפות עצמית עבור תרופות וטיפולים רפואיים בגין מחלות שהוכרו על ידי הרשויות הגרמניות (להלן: המחלות המוכרות).

כן הוצעו פעולות נוספות שניתן לנקוט בהן על מנת לממש את ההסכם, כגון בדיקת זכאות ללא פנייה מפורשת (בדומה לבדיקה שנעשתה לגבי חברי קבוצה שלמשיבה ידוע מספר חשבון הבנק או מספר כרטיס האשראי שלהם), ונבהיר כי בהקשר זה אנו דוחים את טענת המשיבה כי פעולה כזו מהוה הפרה של חוק הגנת הפרטיות, וככל הנידרש יתן בית הדין האיזורי צו לפי סעיף 16 לחוק זה. כמו כן הועלתה אפשרות חלופית של שימוש בכספים שהיו אמורים להיות מועברים לחברי הקבוצה לרווחת ניצולי שואה בישראל או ניצולי שואה חברי המשיבה, ככל שיסתבר שלא ניתן בעלויות סבירות לאתר את חברי הקבוצה (או יורשיהם).

...

בהתאם, פרשנותו הנכונה של הסעיף לטעמנו היא כי הביטוי "כספים שיש להחזירם אך ללא מען לעשות כן" אינו מתייחס כנטען על ידי המשיבה רק לכספים שכבר נקבע כי מגיעים לחבר קבוצה ספציפי, אך לא ידוע לאן להעבירם בהיבט הטכני.

סוף דבר - הערעור מתקבל.

החלטת בית הדין האזורי מושא הערעור מבוטלת, ואנו מורים על החזרת העניין לבית הדין האזורי, על מנת שיקבע כיצד ליישם את סעיף 18 להסכם הפשרה, על יסוד הפרשנות שנקבעה בפסק דין זה ולאחר מתן אפשרות לצדדים להציג עמדותיהם בקשר לכך בהתאם לסדרי הדין שייקבעו על ידו.

המשיבה תשלם למערערים שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסך של 18,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום.

בבית המשפט העליון ע"א 4760/23 - א' לפני: כבוד השופט י' עמית המבקשת: עמותת גיל עד מרכז גראטרי צבורי איזורי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 24.4.2023, בת"א 12043-04-19, שניתן על-ידי כבוד השופטת א' נחליאלי -חיאט

המבקשת היא עמותה ללא מטרות רווח המספקת שירות רפואי וסיעודי לקשישים סיעודיים ותשושים, ביניהם ניצולי שואה וקשישים שנטען כי מופנים למרכז הגריאטרי על ידי משרד הבריאות והרווחה (להלן גם: העמותה).

בתמצית שבתמצית, בית המשפט דחה בפסק דינו את טענות העמותה כי ההסכם שנכרת עימה היה לשימוש בנכסים לתקופה בלתי הדירה, בלתי מוגבלת וללא תמורה, וקבע כי גם מנכ"ל העמותה ומומחה מטעמה מכירים בחובת תשלום בעבור השמוש בנכסים.

במקרה דנן, בהנתן שהמבקשת שילמה עד כה למשיבה סכום כולל של שני מליון שקלים על חשבון פסק הדין; בהנתן גובה החיוב, והטענות להשלכות שעלולות להיות לתשלום מלוא הסכום על מצבה הפינאנסי של העמותה; בהנתן שהמרכז הגריאטרי משמש בית ליותר מ-200 קשישים תשושי גוף ונפש, שבמקרה של סגירת המרכז יאלצו לעבור למרכז חלופי על כל הקושי הכרוך בכך; ובהנתן זהות הצדדים, והעובדה שבמשך שנים רבות המדינה לא דרשה דמי שכירות בעבור השמוש במקרקעין; בהנתן כל אלה – איני רואה במה יגרע חלקם של המשיבה והציבור אם תשלום יתר הכספים שנפסקו בפסק הדין יעוכב עד להכרעה בעירעור.

...

המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות.

הנטייה בפסיקה היא שלא להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שעניינו בחיוב כספי, שכן על פי רוב, ביצוע פסק הדין לא יוביל לנזק בלתי הפיך (ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ, פסקה 6 (24.2.2010) (להלן: עניין סונול); ע"א 5025/13 פרט תעשיות מתכת בע"מ נ' דדון, פסקה 5 )11.8.2013); ע"א 4768/15 ‏בן דב נ' עו"ד קרן רייכבך-סגל, ככונסת הנכסים של נכסי טאו תשואות בע"מ (בפירוק)‏, פסקאות 18-17 (8.10.2015)).