הכרה בתואר אקדמי של מוסד לימודי

לא יפתח אדם ולא יקיים מוסד המעניק או המבטיח להעניק תואר אקדמי פלוני (להלן – תואר) או המקיים לימודים המקנים בסיומם תואר או נקודות זכות לקראת תואר, ולא יפרסם דבר פתיחתו או קיומו של מוסד כאמור, אם המוסד לא הוכר לפי סעיף 9 או שלא ניתנה לו תעודת היתר לפי סעיף 21א, אלא אם כן ניתן למוסד רישיון מאת המועצה (להלן – רישיון).

...

אין בידי לקבל עמדה זו שכן תיקון ההטעיה בחוזה הפרטני בין המערערת לבין לקוחותיה אינה מסירה את ההטעיה המצויה בפרסום.

לכאורה, די במסקנה זו כדי להוביל לדחיית הערעור ללא צורך בהרחבת הדיון.

סוף דבר אני מורה על דחיית הערעור.

כך נקבע באשר לשאלת מעמדו של הקולג' והלימודים בו בין השנים 1995-1998, כי הקולג' לא עמד, בשום שלב, בתנאי הסף השני להערכה לצורכי דרוג ושכר, היינו, לא ניתן לו היתר מאת המל"ג ואף לא רישיון פעולה זמני, זאת לא בעת שהחל לפעול בשנת 1995 ואף לא לאחר התיקון לחוק המל"ג בשנת 1998; עוד נקבע כי ההודעות שפירסמו המשיב (הודעה מיום 7.11.95 בעיניין תנאי הסף להערכת תואר של שלוחה של מוסד אקדמי זר) והמל"ג (הודעה מיום 01/1997 בנוגע למוסדות אקדמיים זרים המקיימים לימודים באמצעות שלוחות בישראל), אינן מהוות הבטחה מנהלית להכיר בתואר שהעניק הקולג' לצורכי דרוג ושכר וכך גם המכתבים מטעם המשיב כמפורט בסעיף ג2 לפרשת פאוור; לבסוף קבע בית הדין קמא כי משמדובר באותו עניין שנידון בפרשת פאוור, יש להחיל על הצדדים בעניינינו את הכלל בדבר השתק פלוגתא.

...

בית הדין האזורי דחה את טענת המערערת שלפיה יש להבחין בין עניינה לבין העניין הנדון בפרשת פאוור שכן היא למעשה השלימה את לימודיה במכללה אשר ממנה אף קיבלה בסופו של דבר את תעודת התואר האקדמי ועל כן יש לראות בתואר שבידה "תואר שלם". בית הדין קבע כי התעודה האקדמית אינה מהווה תחליף לאישור הגוף המפקח אשר פועל לפי כללים המבהירים אלו לימודים ילקחו בחשבון במסגרת הערכת שקילות התואר לצורכי דירוג ושכר.

לטעמנו, בפנינו אחד המקרים החריגים המצדיקים זאת.

במקרה דנן, לא מצאנו כי הגף שקל ובחן, בבחינה מהותית, את העובדה כפי שעולה מהטענות שהובאו בפני בית הדין ומהפסיקה בפרשת פאוור ולפיהן המערערת למדה את אותם הקורסים שלמדו תלמידי המכללה, תחת קורת גג אחת, ועל כן בדין ולא בחסד הכירה בהם המכללה כממלאים אחר דרישותיה לקבלת התואר וברי כי הדרישה לחייב את המערערת בלימודים אלה בשנית, חסרת תועלת.

סיכומם של דברים, נוכח כל האמור, אנו מורים למשיב לבחון באופן פרטני ומהותי את עניינה של המערערת, במובן זה שעליו לבחון האם הקורסים שאותם למדה התובעת בפועל זהים או דומים לקורסים הנכללים במסגרת התואר המקביל במכללה.

העותרים טוענים כי לפי "כללים להערכת תארים אקדמיים ראשון ושני מחו"ל שהוענקו לבוגרי מוסדות להשכלה גבוהה בחו"ל ולבוגרי שלוחות בישראל של מוסדות להשכלה גבוהה בחו"ל, לצורך דרוג ושכר" (להלן: הכללים להערכת תארים), שפורסמו באוגוסט 2000, כל שעל המשיב לבחון לצורך מתן אישור שקילות הוא אם המוסד להשכלה גבוהה מוכר על ידי הרשויות המוסמכות לכך בארצו והאם יש למבקש תעודה המעידה על קבלת תואר אקדמי מאותו מוסד.

כמו כן טוען המשיב כי יש לדחות את הטענה שההחלטות עומדות בנגוד להתחייבויות המדינה במסגרת אמנות בינלאומיות בדבר שתוף פעולה בתחום החינוך וההשכלה הגבוהה, בציינו כי היא נטענה בסתמיות ומבלי להפנות להוראות המתאימות באמנות הרלבנטיות ומכל מקום, אין לה בסיס שכן חובותיהן של המדינות החתומות על האמנה נוגעות להכרה הדדית בתארים אקדמיים לצורכי קבלה למוסדות השכלה גבוהה ולצורכי לימודי המשך והן אינן מגבילות את שיקול דעתם של מעסיקים באשר למעמדו של התואר לצורך עניינים הנובעים מיחסי העבודה.

...

אך טענה זו נדחתה ובית המשפט קבע בעניין זה כי "משהגיעו המשיבים למסקנה כי קיימות בעניינם של חלק מהבוגרים ראיות מנהליות המצדיקות מסקנה כי תואריהם הושגו במרמה, וזאת חרף ההזדמנות שניתנה לבוגרים לשכנע את המשיבים כי התארים הושגו בדרכים כשרות, אין מקום לחייב את המשיבים לערוך ראיונות אלה פעם נוספת", ועוד נקבע שם כי המשיב יבחן בכל מקרה לגופו ויחליט האם יש מקום לאשר קיומו של ראיון חוזר (פסקה 8 לפסק הדין).

הטענות שהעלו העותרים בעתירה נגד ההחלטות בסבב הראיונות השני אף הן דינן להידחות.

זאת ועוד, המשיב ציין בפנינו כי ככל שהתגלתה תשתית עובדתית המצדיקה זאת - נשללו על ידו גם אישורי שקילות שניתנו לבוגרים לפני החלטת ההקפאה ומכל מקום, גם אילו קיים המשיב הליכים לשלילת אישורי שקילות שניתנו לבוגרים לפני החלטת ההקפאה לא היה בכך כדי לקדם את עניינם של העותרים שכן משמצאנו כי נערך לעותרים הליך שימוע כדין וכי לא נפל פגם בהחלטת המשיב שלא ליתן להם אישורי שקילות או לקיים להם ראיון נוסף, הרי שגם אם יימצא כי עניינו של מי מהבוגרים שקיבל בעבר אישור שקילות דומה לעניינם של העותרים, תוצאת הדברים תהא כי על המשיב לשלול את אישור השקילות שניתן לאותו בוגר אך לא יהא בכך כדי להצדיק מתן אישור שקילות לעותרים (השוו בג"ץ 4212/07 דנון נ' משרד ראש הממשלה, פסקה 10 (לא פורסם, 8.11.2007)).

קודם ללימודיהן הנוכחיים למדו העותרות בחו"ל: העותרת 1 היא בעלת תואר B.A. בשיווק אופנה ותקשורת בשלוחה איטלקית של מוסד אקדמי באנגליה; העותרת 2 הנה בוגרת "בית הספר למקצועות התיקשורת החדשים בפריז EFPA" ובעלת דיפלומה של "מנהלת תיקשורת". במהלך חודש מרץ 2021, כשנה ומחצה לאחר שהחלו את לימודיהן, הודיעה המכללה לעותרות כי בהתאם להנחיות משרד הבריאות אשר הובאו לידיעתה, הן נידרשות להציג למשרד הבריאות אישור הכרה בתואר האקדמי מהגף כתנאי לזכאותן לגשת לבחינת הרשוי.

...

גם נוכח סיבה זו יש לדחות את העתירה.

סוף דבר: בכל הנוגע לעותרת 1 – בהסכמתה, אנו מורים על מחיקת העתירה בעניינה.

בהתחשב בכך שהעתירה נשאה פרי והביאה לשינוי ההחלטה בעניינה של העותרת 1, המדינה תישא בהוצאות העותרת 1 בסך כולל של 10,000 ש"ח; בכל הנוגע לעותרת 2 – העתירה בעניינה נדחית בזאת על הסף נוכח שינוי הנסיבות המהותי ובשל אי-מיצוי הליכים.

לפיכך, גם בהנחה שמכללת אונו הכירה ולו במשתמע בתואר הראשון של המערער, בכך שקבלה אותו ללימודי תואר שני, אין די בכך כדי לקבוע שלמערער "תואר ראשון ממוסד אקדמי מוכר", שכן ההכרה צריכה להיות מהגף להערכת תארים - גוף רישמי שנותן מענה לכל המקרים, על יסוד אותם סטאנדרטים, ואין די בהכרה של מוסדות שונים על יסוד סטאנדרטים לא ידועים ואולי לא אחידים (אלא בהנתן הוראת חוק המסמיכה אותם לעשות כן).

...

מכל מקום, מצאנו שממילא אין בשינוי הנוסח של הנוהל, בעניינים הרלוונטיים העולים בהליך דנן, כדי להעלות או להוריד, אך ראוי היה לצרף להודעת הערעור את אותו הנוסח שהוגש בבית הדין האזורי.

בשים לב לכל האמור עד כה, דין בקשתו של המערער לפסוק לו סעד כספי - להידחות.

בשים לב לתוצאה שאליה הגענו ולכלל בדבר העדר התערבות ערכאת הערעור בהוצאות משפט שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית, לא מצאנו להתערב בפסיקת בית הדין האזורי בעניין זה. סוף דבר הערעור נדחה על כל ראשיו.

אשר להוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בערכאת הערעור - בהינתן מכלול הנסיבות, לרבות סכום ההוצאות שנפסק בבית הדין האזורי, העובדה כי המדינה והמשיב חלקו אותו באופן שווה ולתוצאה שאליה הגענו - המערער ישלם למדינה, על הצד הנמוך, סכום של 8,000 ₪; ולמשיב סכום של 24,000 ₪.