הכרה בתאונה ללא מגע כ"תאונת דרכים" לפי חוק הפלת"ד

הוסיף בסעיף 11 לכתב התביעה כדלקמן: "התובע יטען כי בעת הפגיעה היה עומד ליד הקבינה של הרכב שלו, באזור הקרוב לדלת הנהג, אבל לא היה מגע פיזי עם הרכב הראשון, והוא הספיק לסגור את הדלת של הרכב הראשון לפני שהתחיל לברוח במהירות, שכן התובע הבין שאם ינסה להכנס לרכב הראשון, הוא עלול להפגע בצורה קשה ולהימחץ בין שני הרכבים". התובע טען כי הארוע הנ"ל, להלן: "התאונה", הנו בבחינת תאונת דרכים עפ"י הגדרתה בחוק הפלת"ד, כך שהנתבעת מס' 2 מבטחת הרכב שלו חייבת לפצותו בגין נזקיו בהיותו המשתמש ברכב ולחילופין חובת הפצוי חלה על הנתבעת מס' 3 המבטחת של הרכב השני.

מאידך סעיף 3 (ב) קובע בהאי לישנא: "נפגע אדם מחוץ לרכב (וזהו המקרה שבפנינו – ז. סאלח) בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מס' כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד, בינם לבין עצמם, יישאו בנטל הפצוי שווה בשווה. לעניין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי הרכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע". בעניינינו, עפ"י העובדות כפי שנקבעו, בעת היתרחשות התאונה לא היה כל מגע בין הרכב של התובע לבין התובע עצמו, הרי הוא הספיק להיתרחק ממנו שני צעדים.

הנתבעים טענו שאין להכיר לתובע בכל הכנסות, שאבדו, דבר שמוכחש, זאת לאור כך שהוא לא הצהיר עליהם בפני רשויות המדינה.

...

שנית, גם ההיבט המוסרי יש בו כדי לחייב את המסקנה כי מי שאחראי לפיצוי הוא הרכב השני עת דהר בפראות אחורנית ופגע בתובע.

לאור הנ"ל מסקנתי היא שיש לאמוד את הפסד אותו עזרה, הן בעבר והן בעתיד, לאור נכותו וכן לאור גילו הלא צעיר, בהיקף של 30,000 ₪ נכון להיום כן יש לפסוק לתובע סכום נוסף, עבור כאב וסבל לאור שיעור נכותו, שהינה משוקללת בשיעור של 23.5% ,בסך של 31,100 ₪.

התביעה נגד הנתבעים 1 ו- 2 נדחית בזאת ללא צו להוצאות.

הוסיף בסעיף 11 לכתב התביעה כדלקמן: "התובע יטען כי בעת הפגיעה היה עומד ליד הקבינה של הרכב שלו, באזור הקרוב לדלת הנהג, אבל לא היה מגע פיזי עם הרכב הראשון, והוא הספיק לסגור את הדלת של הרכב הראשון לפני שהתחיל לברוח במהירות, שכן התובע הבין שאם ינסה להכנס לרכב הראשון, הוא עלול להפגע בצורה קשה ולהימחץ בין שני הרכבים". התובע טען כי הארוע הנ"ל, להלן: "התאונה", הנו בבחינת תאונת דרכים עפ"י הגדרתה בחוק הפלת"ד, כך שהנתבעת מס' 2 מבטחת הרכב שלו חייבת לפצותו בגין נזקיו בהיותו המשתמש ברכב ולחילופין חובת הפצוי חלה על הנתבעת מס' 3 המבטחת של הרכב השני.

מאידך סעיף 3 (ב) קובע בהאי לישנא: "נפגע אדם מחוץ לרכב (וזהו המקרה שבפנינו – ז. סאלח) בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מס' כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד, בינם לבין עצמם, יישאו בנטל הפצוי שווה בשווה. לעניין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי הרכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע". בעניינינו, עפ"י העובדות כפי שנקבעו, בעת היתרחשות התאונה לא היה כל מגע בין הרכב של התובע לבין התובע עצמו, הרי הוא הספיק להיתרחק ממנו שני צעדים.

הנתבעים טענו שאין להכיר לתובע בכל הכנסות, שאבדו, דבר שמוכחש, זאת לאור כך שהוא לא הצהיר עליהם בפני רשויות המדינה.

...

שנית, גם ההיבט המוסרי יש בו כדי לחייב את המסקנה כי מי שאחראי לפיצוי הוא הרכב השני עת דהר בפראות אחורנית ופגע בתובע.

לאור הנ"ל מסקנתי היא שיש לאמוד את הפסד אותו עזרה, הן בעבר והן בעתיד, לאור נכותו וכן לאור גילו הלא צעיר, בהיקף של 30,000 ₪ נכון להיום כן יש לפסוק לתובע סכום נוסף, עבור כאב וסבל לאור שיעור נכותו, שהינה משוקללת בשיעור של 23.5% ,בסך של 31,100 ₪.

התביעה נגד הנתבעת מס' 3 נדחית בזאת ללא צו להוצאות.

טענות הנתבעת בכתבי טענותיה לרבות הסיכומים שהגישה מנגד סברה הנתבעת, שהתאונה אינה תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד. שכן, נפילה מארגז משאית לאחר סידור מטען, אינה נכנסת להגדרה של תאונת דרכים.

האם נסיבות התאונה שנקבעו לעיל מהוות תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד או לפי פקודת הנזיקין התובע טוען כי גירסתו מהוה תאונת דרכים וכאמור בסיכומיו טען לשתי אפשרויות הראשונה שמדובר בטיפול דרך והשנייה בסעיף 20 לסיכומיו לפיה גם אם הפעולה נכנסת לחריג "הטעינה ופריקה " טענה זו לא תביא לביטול ההכרה בה כתאונת דרכים שכן התובע נפל במהלך הירידה מהמשאית המהוה שימוש מוכר.

נשוב, איפוא, אל השאלה שעימה פתחנו את הדיון שלעיל: מהו השלב שבו מתחילה הכניסה לרכב מנועי, ומהו השלב שבו תמה הירידה ממנו? לאמור, מהם גדריו של מיתחם השמוש ברכב? המשנה לנשיאה א' ריבלין היטיב להשיב על שאלה זו בספרו, שם כתב כי "הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב", ואילו הירידה ממנו, מסתיימת "כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב" (ראו: ריבלין תאונת דרכים, בעמוד 180).

...

לפיכך, אני סבורה כי יש להוסיף למבחן הטכני האמור, הבוחן אם הפעולה הנדונה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב או מחוצה לו, אף מבחן מהותי, במסגרתו אציע להחיל את שני התנאים המצטברים אשר נקבעו בעניין ינטל לגבי "נסיעה" ברכב, אף על פעולות ה"כניסה" לתוך רכב וה"ירידה" ממנו.

מבחן זה מוליכנו למסקנה כי קשירתו של מטען אשר הועמס על רכב איננה פעולה חיונית במובן ה"פיסי" ל"נסיעה" ברכב, או ל"כניסה" לתוכו, ואף אינה מהווה חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה.

אשר על כן, אני קובע שנסיבות אירוע התאונה אינן נופלות לגדר הגדרת תאונת הדרכים לפי סעיף 1 לפלת"ד. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 5,000 ₪ אשר ישולמו לנתבעת תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

לא מדובר, על-פי הנסיבות להן טוען התובע עצמו, בכניסה לתוך רכב כאמור בהגדרת "שימוש ברכב מנועי". כאשר מניחים את העובדות הנטענות בידי התובע, נפילת התובע ארעה מחוץ לרכב וללא מגע עם הרכב – הנפילה נגרמה מהכורכר – ואילו במהלך נפילתו, הוא ניפצע כאשר נפל על המכונית החונה.

כפי שקבע כבוד הנשיא מ' שמגר ב-רע"א 4696/92 בן שחר נ' אייזנבך, צלטנר 1498: "מקובלת עלי המסקנה של שתי הערכאות שקדמו לנו, לפיה נפילתה של המבקשת בעת שאצה בדרכה למכונית שהמתינה לה, איננה בגדר תאונת דרכים, על אף שנפגעה ממכה שספגה כאשר נפלה בסוף ריצתה על המכונית החונה. לא נגרם במקרה דנן נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, אלא עקב שימוש מצער שלא צלח בשביל אשר עליו רצה המבקשת, הא ותו לא". ראו גם ריבלין בע' 181: "...עצם המגע הפיסי בין הנפגע לבין כלי הרכב אין בו כדי להעיד על שימוש של 'כניסה' לרכב. כך מי שנתקל, בדרך לרכב, באבן, ומעד ונפל ופגע במהלך נפילתו ברכב לא עשה שימוש ברכב ופגיעתו אינו עקב שימוש ברכב מנועי....". העובדה שהתובע התניע את הרכב, הפעיל את המזגן ופתח את החלון לפני נפילתו על הכורכר, אינה הופכת את הארוע לכזה שארע תוך כדי "נסיעה" בהתאם להגדרת "שימוש ברכב מנועי". שכן, אין מדובר בנסיבות הנטענות בפעולה הקשורה "קשר ממשי לנסיעה בפועל" (רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פס' 8 (4.2.2009)).

ודוק: עם תיקון 8 לחוק הפלת"ד, ההכרה ב"שימושי לוואי" לנסיעה כ"תאונת דרכים" חלפה מן העולם (ראו רע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל, פס' 7 (29.10.2007); וכן ראו, בענין סאלם בפס' 10, אבחנת פסקי דין בהם הוכרה בעבר עילה לפי חוק הפלת"ד כאשר הנפגע היה מחוץ לרכב, מאחר ואותה הכרה היתה במסגרת "שימושי לוואי" שכאמור כבר אינם מוכרים בפסיקה כמקימים עילה).

...

כפי שקבע כבוד הנשיא מ' שמגר ב-רע"א 4696/92 בן שחר נ' אייזנבך, צלטנר 1498: "מקובלת עלי המסקנה של שתי הערכאות שקדמו לנו, לפיה נפילתה של המבקשת בעת שאצה בדרכה למכונית שהמתינה לה, איננה בגדר תאונת דרכים, על אף שנפגעה ממכה שספגה כאשר נפלה בסוף ריצתה על המכונית החונה. לא נגרם במקרה דנן נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, אלא עקב שימוש מצער שלא צלח בשביל אשר עליו רצה המבקשת, הא ותו לא". ראו גם ריבלין בע' 181: "...עצם המגע הפיסי בין הנפגע לבין כלי הרכב אין בו כדי להעיד על שימוש של 'כניסה' לרכב. כך מי שנתקל, בדרך לרכב, באבן, ומעד ונפל ופגע במהלך נפילתו ברכב לא עשה שימוש ברכב ופגיעתו אינו עקב שימוש ברכב מנועי....". העובדה שהתובע התניע את הרכב, הפעיל את המזגן ופתח את החלון לפני נפילתו על הכורכר, אינה הופכת את האירוע לכזה שאירע תוך כדי "נסיעה" בהתאם להגדרת "שימוש ברכב מנועי". שכן, אין מדובר בנסיבות הנטענות בפעולה הקשורה "קשר ממשי לנסיעה בפועל" (רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פס' 8 (4.2.2009)).

התביעה נדחית מפאת העדר עילה.

התובע ישלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין בסך של 3000 ₪.

התביעה הוכרה כתאונת עבודה.

תמצית טענות הצדדים לטענת התובע בנסיבות התאונה המפורטות לעיל מדובר בתאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד באופן המקים חבות כלפי קרנית, כך שיש לראות בתובע כהולך רגל אשר נפגע מרכב אשר נימלט ממקום התאונה; אין לראות בתובע "כמשתמש" ברכב ואין מדובר בתאונה מעורבת.

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר מעורבות בתאונת דרכים על ידי שימוש ברכב מנועי למטרת תחבורה או על ידי קיומה של אחת החזקות המנויות בסעיף 1, ביניהן "מאורע שניגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו".  סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים קובע כך – " נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב, בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שוים; לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע." ברע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי ואח', פ"ד נח (1) 817 (2013) (להלן – פס"ד אדרי), נקבע ביחס לפרשנות המונח חניה אסורה, כך: "המונח "חניה אסורה" צריך איפוא להתפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי בין שמדובר בחניה מותרת על-פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, העדויות והראיות, אני סבור כי בנסיבות דנן מדובר בתאונה מעורבת ומכאן כי דין התביעה כנגד קרנית להידחות.

אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת, קרנית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 7,500 ש"ח. זכות ערעור כחוק.