הכרה בפגיעת ראש של חייל אחרי עשרים שנה

בחקירתו אמר המומחה: "ניסוח עמדתי מצא ביטוי ב'ועדת רפופורט'", והוסיף: "אני יכול להביא דוגמאות ... שהכרתי במקרים כאלה, גם בזמנו, כשעבדתי יחד במשרד הבטחון לפני עשרים שנה, ולכן זה לא שאני אומר שאין אפשרות כזו". עוד אמר המומחה בעת שנחקר על-ידי בא-כוח המערער: "כולנו מסכימים שאובייקטיבי זה היה שגרת האימון ... אימון קשה ביותר. אבל לא היה בו, לא נהרגו ארבעים אנשים. לא דברים קצוניים. דבר שני, הוא עצמו (המערער - א"ג) בהתנהגותו גם בזמן הזה, במהלך כל אותו שבוע, הראה עוצמה נפשית גדולה ביותר ... אמנם איני פסיכיאטר, אבל כשאתה, בא מישהו והוא נמצא באיזה שהוא ארוע שאפילו אובייקטיבי הוא קשה, הוא אומר לך: 'אדוני, אני מבחינתי רוצה להמשיך לעבוד, אני מבחינתי רוצה לחזור לתיפקוד שלי', סימן שאותו ארוע לא השאיר עליו כזאת טראומה שניתן לייחס דוקא לה, בכל מהלך 19 שנות חייו, או 20 שנות חייו, את הסיבה, אם מישהו מאמין בלחץ נפשי". ובחקירתו על-ידי באת-כוח קצין התגמולים אמר פרופ' קרסיק: "אני חושב שהמקרה כאן שלפנינו לא עובר בכלל את הסף של ארוע שהוא חריג בחריגים משני הקריטריונים - מאופיו האובייקטיבי, לא הסובייקטיבי. והדבר השני, מהתעוד של התגובה הסובייקטיבית הנפשית והעדות". קשר סיבתי בין דחק נפשי וסוכרת - האם מעוגן באסכולה רפואית ? המומחים הרפואיים היו חלוקים ביניהם בשאלת קיומה של אסכולה רפואית המכירה בקשר הסיבתי בין סוכרת לדחק נפשי.

בחודש יולי 1996 הוגש דו"ח של הועדה לבחינת הקשר הסיבתי בין סוכרת לשירות צבאי, בו הישתתפו תשעה מבכירי המומחים לסוכרת בישראל, והיא נודעה בשם "ועדת רז", על שם יושב-ראש הועדה פרופ' איתמר רז. הועדה קבעה כי אין הוכחה מדעית חד משמעית לכך שמצבי לחץ נפשי גורמים להתפתחות סוכרת מסוג 1, וכי לא ברור אם העדר הוכחה נובע מחוסר קשר או מהקושי המתודולוגי להוכחת קשר כזה בבני אדם.

הועדה המליצה להכיר בקשר סיבתי בשני תסריטים: האחד, כאשר אצל חייל המשרת בצבא התגלתה סוכרת לאחר שלוש שנים מתחילת שרותו, לא ניתן לשלול שהגורם להתפתחותה נובע מארוע שהתרחש במהלך השרות.

צוין כי "מבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל, במידה והסוכרת תתגלה תוך 3 חדשים מהארוע, יש לקבוע כי יש לקשר בין שני האירועים". ברע"א 471/06 ר. פ. נ' משרד הבטחון - אגף השקום (קצין התגמולים) (פורסם בנבו, 13.9.2006) (להלן: עניין ר. פ.) נדון עניינו של חייל בשירות חובה, אשר לאחר שלושה חודשים בהם היה מדריך בכיר בקורס מאבחנים, וסבל מעייפות, חולשה, ירידה במשקל וכאבים ברגליו, אובחן כסובל מסוכרת מסוג 1.

* בע"נ (שלום חי') 403/02 קרסנו נ' משרד הבטחון אגף השקום קצין התגמולים (פורסם בנבו, 10.11.2004) נדון עירעורו של חייל, אשר החל שרותו ביחידה מובחרת ממנה הוא הודח והמשיך למסלול של שנה וחצי בסיירת נח"ל. כחודשיים לפני סוף המסלול הוא זומן לשיחת "קו אדום", שמשמעותה אזהרה לפני הדחה, ולאחריה הוא ניכנס למתח ומשבר דכאוני, וכעבור כשלושה שבועות אובחן כלוקה במחלת הסוכרת.

...

איננו מקבלים את טענת באת-כוחו של קצין התגמולים בסיכומיה בכתב, לפיה חובה עלינו לאמץ את עמדתו של המומחה מטעם הוועדה בשאלת קיומו של דחק גופני ונפשי.

התוצאה הגענו למסקנה שהוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי של המערער לבין התפרצות מחלת הסוכרת מסוג 1 בגופו.

כמו-כן, אנו מחייבים את קצין התגמולים לשלם למערער שכר טרחה בסך כולל של 10,000 ₪, וכן את הסכומים הבאים: (1) הסכומים ששילם המערער למומחה הרפואי מטעמו עבור חוות הדעת (המקורית והמשלימה) ועבור התייצבותו לחקירה בישיבה שהתקיימה ביום 10.1.2019; (2) חלקו של המערער בתשלום שכר טרחתו של פרופ' קרסיק; (3) סך 1,800 ₪ ששילם המערער לפרופ' קרסיק עבור התייצבותו לחקירה בישיבה שהתקיימה ביום 21.11.2019.

מכאן עוד נמשכה הדרדרות במצבו הבריאותי כך מתואר מצבו עת נעשתה לו בדיקה נוירולוגית בחודש ינואר 2019: "מוכנס לחדר הבדיקה כשהוא ישוב על כסא גלגלים ממנוע (עם תמיכה לראש)המופעל ע"י מלווה".[footnoteRef:1] [1: ראו חוות דעת פרופ' אורן כהן ,מומחה לנויורולוגיה , שנתן חוות מטעם ק"תג.] בקשה, (שלפי האמור בה נחתמה ביום 28.10.2016,), שהגיש המערער לקצין התגמולים("המשיב")[footnoteRef:2] להכרה בזכות כנכה("הבקשה") נדחתה ע"י המשיב, כשלוש שנים לאחר הגשתה (ההחלטה מיום, 01.08.2019 -"ההחלטה").

במקרה דנן המחלה התגלתה אצל המערער בהיותו כבן עשרים שנה[footnoteRef:4].

בגדריו נכללים שני יסודות: יסוד סובייקטיבי, הבוחן את הפגיעה מנקודת מבטו של החייל, מתוך הכרה כי על הצבא לקבלו כמות שהוא, על חולשותיו ורגישויותיו; ויסוד אובייקטיבי, המיתמקד בטיב הקשר בין השרות הצבאי לבין התפרצות המחלה.

...

הנה כי כן משהוכח הקשר הסיבתי העובדתי -רפואי, אנו קובעים שהנסיבות של האירועים שהוכחו בפנינו מביאות אותנו, באופן חד משמעי, לקבוע שמחלתו של המערער נגרמה גם "עקב" שירותו- היינו הוכח קשר סיבתי משפטי -די בכך כדי לקבל את הערעור.

די בזה כדי לקבוע, ואנו קובעים שגם מהטעמים שבסעיף זה, דין הערעור להתקבל.

נדגיש איננו מקבלים את הטיעון שהעניין בפסק הדין 2021 בו נקבע שמחלה ויראלית - צינון שניתן להידבק בו בכל מקוום-יכולה לשמש הוכחה לקשר סיבתי לשירות, ואילו במקרה דנן של שירות צבאי שהוכח כשירות שהיה רוויי מתח, פחדים או לחצים עד אימת מוות של ממש- אינו יכול לשמש כקשר סיבתי להוכחה שהמחלה נגרמה גם "עקב השירות". סוף דבר: לאור האמור ומפורט לעיל הערעור מתקבל .

הערכים החברתיים שנפגעו ומידת הפגיעה בהם הערך החברתי שניפגע מבצוע העבירה הערך המוגן בו פגע הנאשם במעשהו הוא הערך של קדושת חיי אדם, ערך עליון, הנחשב מקודש יותר מכל ערך מוגן אחר ומבחינת חשיבותו נמצא בראש סולם הערכים המוגנים של החברה האנושית: "לקדושת חיי האדם מטבעה, שמור מקום בשורה הראשונה של ערכי כל חברה אנושית, וישראל בכלל זה; שאם אין חיים, חברה מניין, קיפוד חיי אדם מחייב מאסר לשנים ארוכות". (ע"פ 7637/05, שלמה וסף נ' מדינת ישראל [5.7.07]).

השמירה על קדושת החיים - לרבות קביעתה של קדושה זו בהכרת הכול - היא העומדת בראש תכליות הענישה במקום שמדובר בנטילת חיי אדם, ועל בית המשפט לשוות זאת לנגד עיניו בגוזרו את הדין בעבירות רצח והריגה.

יש להפנות לע"פ 4749/17 גניש נ' מדינת ישראל (30.8.17) בפיסקה 32 לפסק הדין, ובהקשר זה נפסק כי: "... לא בכדי העונש בגין עבירת ההריגה נע בין עשרים שנות מאסר לבין העידר קביעת עונש מינימום על ידי המחוקק. עבירת ההריגה מתחילה ברמת מוות ברשלנות פלוס, ומסתיימת בעבירת רצח מינוס. חשוב להיתמקד בנסיבות" (ע"פ 3490/13 אברהים נ' מדינת ישראל (19.8.2015)).

על-אף קיומם של טעמים כבדי משקל שבכוחם למתן את חומרת העונש, מצא בית המשפט העליון כי העונש שהוטל על ידי בית המשפט סוטה מהענישה הראויה, בשל הפגיעה בקדושת החיים ונפיצותה של תופעת "תת תרבות הסכין". נקבע, כי "אף אם היה זה המנוח שתקף את המשיב ויזם את האלימות בין השניים, אין להשלים עם בחירתו של המשיב ליפתור את העימות שהתפתח ביניהם באמצעות שימוש בלהב הסכין. ברגע מר ונמהר גדע המשיב את חייו של אדם צעיר וחרב עולמה של מישפחת המנוח, אשר איבדה את היקר לה מכל. הפגיעה בקדושת החיים – אחד הערכים המוגנים ביותר בחברתנו, אם לא המוגן שבהם – מחייבת ענישה הולמת". בנסיבות אלה העמיד בית המשפט העליון את עונשו של המשיב, חייל בן 21 ללא עבר פלילי, על 56 חודשי מאסר, וזאת בהיתחשב בכלל שערכאת העירעור אינה ממצה את הדין.

ת"פ (מחוזי חיפה) 54435-09-16 מדינת ישראל נ' תייר (16.7.2017), הורשע הנאשם בעבירה של הריגה לאחר שבמסגרת הסדר טיעון הוא הודה כי לאחר עימות שהחל במסעדה הוא נימלט מחבורת שרדפה אחריו, ומשהחבורה השיגה אותו ואחד מהרודפים הניף קרש לעברו, הניף הנאשם סכין לעבר אותו אדם ופגע בצוארו של אדם אחר שעמד בסמוך, ובכך גרם למותו.

...

על-אף קיומם של טעמים כבדי משקל שבכוחם למתן את חומרת העונש, מצא בית המשפט העליון כי העונש שהוטל על ידי בית המשפט סוטה מהענישה הראויה, בשל הפגיעה בקדושת החיים ונפיצותה של תופעת "תת תרבות הסכין". נקבע, כי "אף אם היה זה המנוח שתקף את המשיב ויזם את האלימות בין השניים, אין להשלים עם בחירתו של המשיב לפתור את העימות שהתפתח ביניהם באמצעות שימוש בלהב הסכין. ברגע מר ונמהר גדע המשיב את חייו של אדם צעיר וחרב עולמה של משפחת המנוח, אשר איבדה את היקר לה מכל. הפגיעה בקדושת החיים – אחד הערכים המוגנים ביותר בחברתנו, אם לא המוגן שבהם – מחייבת ענישה הולמת". בנסיבות אלה העמיד בית המשפט העליון את עונשו של המשיב, חייל בן 21 ללא עבר פלילי, על 56 חודשי מאסר, וזאת בהתחשב בכלל שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין.

הערעור נדחה.

מתחם הענישה על יסוד כל אלה אני קובע כי מתחם הענישה הכולל יהיה 4-8 שנות מאסר.

סיכום לאור האמור לעיל, ובהתחשב במכלול הנסיבות, אני דן את הנאשם בגין כל העבירות כמפורט להלן: מאסר בפועל למשך 5 שנים, החל מיום מעצרו 8.6.19.

הנכות הרפואית - קביעת המוסד לביטוח לאומי הועדה הרפואית של המל"ל קבעה (החלטה מיום 14.10.21), כי התובע סובל מהפרעת היסתגלות עם שילוב דכאון וחרדה, וכי נותרה לו נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי בשיעור של 10% לפי סעיף 34(ב)(2) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות").

יומיים לאחר התאונה פנה התובע לרופאת המשפחה והתלונן כי "לא יושן בלילות עקב טראומה נפשית". התלונות נמשכו והתובע טופל במהלך השנה שחלפה מהתאונה באופן שוטף הן ע"י פסיכיאטר (ד"ר דוד בק) והן ע"י פסיכולוגית (חנה לוין ואיציקסון קלרה - כעשרים מפגשים).

אולם, כעבור שלושה חודשים הוא שוחרר מהצבא עם פרופיל 21 תוך שנקבע ע"י הוועדה הרפואית של הצבא: "רושם לחייל בתסמונת PTSD בהחרפה, מחוסר מוטיבציה להמשך שירות וקבלת טפול מצד גורמי ברה"ן צבאיים.

בתקופה שמתחילה במועד גיוסו של התובע לצה"ל, ובהנתן שהתובע לדבריו היה צפוי להתגייס למסלול קרבי ובמהלך שרותו הצבאי היה צפוי להרויח משכורת של חייל, לא נגרמו לתובע הפסדי שכר.

לטענת הנתבעת, התאונה הוכרה כתאונת עבודה, וכל ההוצאות להן נידרש ויידרש התובע מכוסות ע"י המל"ל. עוד טוענת הנתבעת, כי עפ"י הקבלות שצירף התובע, הוא הפסיק את הטיפול הפסיכולוג כשנה לפני חתימת התצהיר.

עם זאת בהיתחשב בגילו של התובע ובשעור הנכות, בהנתן ההוצאות שהוציא התובע הנתמכות בקבלות, ומתוך הנחה סבירה כי התובע נידרש ויידרש לשאת בהוצאות כאלה ואחרות לרבות בגין טיפולים פסיכולוגיים, מצאתי לפסוק פיצוי בראש נזק זה על דרך האומדנה, לעבר ולעתיד, בסכום של 7,500 ₪.

...

הנתבעת מפנה, בין היתר, למסמכי טיפול אצל ד"ר לוי ליטן ורדה (מוצג 1 למוצגי הנתבעת) אליה הופנה התובע בשנת 2019 לפי דרישת ביה"ס בעקבות בעיות התנהגות, שם נכתב: "מתחילת השנה קוראים לאם לעיתים קרובות, טוענים שטורק דלתות, מתחצף...". אינני מקבלת את הטענה.

בנסיבות אלה, אני סבורה כי אין מקום לחרוג מהכלל שנקבע לגבי קטינים, ויש לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע והפגיעה בכושר ההשתכרות שלו היא בשיעור נכותו הרפואית, קרי 10%.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 356,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד כדין והחזר אגרה, וכן תישא בתשלום המחצית השנייה של האגרה.

הבריחה היתה ב-6.9.21 ערב ראש השנה, בכל בית היתה מסיבה, הנאשם הסתובב באופן חופשי באיזור עפולה יומיים, עבר ליד ישובים יהודים, יכול היה בקלות לפגוע באזרחים, חיילים ושוטרים, אך הוא לא עשה כן. נטען כי לנאשם יש מסר להעביר לעולם, שהוא "איש שלום", הסובל כמו הרבה אסירים בטחוניים בכלא, שם נמנעים ממנו דברים בסיסיים דוגמאת לימודים, ביקורים ואפשרות לנחם את אביו ואחיו על מות אמו.

הנאשם 5 טען כדלהלן: "בתחילת דבריי אני רוצה להגיד שככל אדם שנמצאים בעולם, אם תשימי אותו במקום צר הוא ינסה לצאת, אני מסתפק במה שאמר הסניגור בעיניין זה. אני רוצה לדבר על עניין אחר, העניין האחר הוא של אחרי מעצרנו עד היום. אני למדתי באוניברסיטת אבו דיס, חשבתי לתומי שיש הבדל בין הדין הצבאי בשטחים לבין בית משפט אזרחי בישראל, איך שאתם אומרים אתם טוענים שיש בתי משפט שלום אבל הופתעתי שאין הבדל בעיניין, במיוחד שאנחנו בבימ"ש זה כמו במחנה, את ראית באחת הפעמים איך הם תקפו אותנו והרביצו לנו, את טוענים שאתם מדינה דמוקרטית, אני הגשתי מספר עתירות אסירים לדברים בסיסיים טבעיים של החיים שלי והם לעגו לי ואמרו שהם השופטים בבית הכלא. אני אמרתי לך בזום שיש בעיה עם הקצינים, הם לא מכבדים את בתי המשפט וגם את השופטים. אנחנו לא בימי הביניים, אני הייתי משוכנע שאני במאה העשרים, אנחנו ברחנו כמו שכל אדם יחלום שהוא ילך לחופשי למשפחה שלו, אתם הגזמתם יותר מדי, לכן אני לא אומר את הדברים האלה על מנת להתלונן אלא בשביל האסירים שיבואו אחרינו, יש דברים שאנחנו לא יכולים לסבול, אנחנו סבלנו וסיימנו ויש אסירים שיבואו אחרינו ואתם תעשו להם מה שעשיתם לנו? זה גזענות וזה נקמה. אני לא יכול לתאר לך מה הם עשו לנו. אתם מדברים על מדינת חוק ודמוקרטיה? אני רוצה להתרכז בדיון הזה במשפט הזה שביהמ"ש הזה הוא מבחינתי בימ"ש צבאי והוא מייצג את הכיבוש הישראלי שכובש את האדמה שלנו. אני רוצה להיות חופשי ואני תמיד חופשי. אני באמת סבלתי אבל אני יצאתי לטיול ולחופשי לכמה ימים ואני מוכן לשלם בחיי תמורת הימים האלה כי לכל אדם מגיע להיות חופשי". ב"כ הנאשם 6 טען כי יש למקם את הנאשם ברף התחתון של המיתחם ובקש להסתפק בתקופת המעצר, כחצי שנה, ללא עונש נוסף.

נטען כי בעת שנעצר הנאשם על ידי חיילים של יחידה מיוחדת וברגע שזיהו במי מדובר, הנאשם 6 הוכה מכות נמרצות כשהוא כבול, נישברה לו עצם הלחי והוא נזקק לטפול רפואי.

אף שהנאשמים 7, 9, 10, ו-11 סייעו לבורחים ולא ברחו בעצמם, הרי שהכירו את הבורחים העקריים ואת פוטנציאל הסיכון הנובע מהם, בראי השתייכותם הארגונית, עברם, העבירות בגינן ריצו מאסר/מעצר ונוכח מעמדם בקרב האסירים הבטחוניים.

...

יחד עם זאת, אני דוחה את הטענה כי מחדלי שב"ס מסירים מעל הנאשמים את האחריות לביצוע העבירה בה הורשעו, ולו בחלקה.

ערעורו נדחה.

למרות שהמחוקק, בקבעו עונש מאסר מרבי של 7 שנים, אינו מבחין בין מסייע לבריחה לבין מבצע הבריחה, הרי שנסיבות ביצוע העבירות הביאו אותי למסקנה כי יש לאבחן בין הנאשמים 1-6 שברחו, לבין הנאשמים 7, 9, 10 ו-11 שסייעו.