לאחר שתביעה שהגיש לנתבע להכרה בפגיעה בעבודה נדחתה, הגיש את התביעה שבפנינו.
נציין כבר בפתח הדברים כי בכתב התביעה שבפנינו טען התובע כי יש להכיר בתביעתו הן במסלול מחלת מיקצוע או מקרוטראומה, והן בשל ארוע תאונתי מיום 5.1.17 (סעיף 5 לכתב התביעה).
...
ביום 15.7.21, ולאחר דיון הוכחות שבו העיד התובע והעידו שני עדים מטעמו, המלצנו לנתבע להסכים למינוי מומחה הן בעילת מיקרוטראומה והן בעילת אירוע תאונתי, אך ב"כ הנתבע סירב להצעה ועמד על כך שדין התביעה בעילת המיקרוטראומה להידחות מן הטעם שפקיד התביעות כלל לא בחן עילה זו. בנסיבות המקרה, הורינו לנתבע להעביר את עניינו של התובע לבחינה והחלטה של פקיד התביעות הן במסלול המיקרוטראומה והן על יסוד הטענה לאירוע תאונתי.
התובע הגיש בקשה להפנות למומחה שאלות הבהרה, בקשה שנדחתה בהחלטה מיום 24.12.22, שבה נאמר כך:
"לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להפנות למומחה שאלות הבהרה להידחות, שכן צודק הנתבע בטענתו כי השאלות כוללות תשתית עובדתית "מעובה" בהרבה (במיוחד מבחינת שנות העבודה) מזו לה הסכימו הצדדים.
ברם, מאחר שהגענו לכלל מסקנה, על יסוד חוות-דעת המומחה החד משמעית שהונחה בפנינו, כי כאבי הגב אינם קשורים בקשר סיבתי לתנאי העבודה, הרי שאף אם כאבי הגב גרמו לתובע לבעיות רפואיות נוספות, אין בכך כדי לשנות מהמסקנה כי דין התביעה להידחות.
סוף דבר
על יסוד חוות-דעת המומחה, התביעה נדחית.
אשר להוצאות המשפט – על אף שמדובר בהליך משפטי ארוך וסבוך שנמשך למעלה מארבע שנים, הרי שכמקובל בתיקים מתחום הבטחון הסוציאלי, לא מצאנו לעשות צו להוצאות אף שהתביעה נדחתה.
