הכרה במחלת נפש שנגרמה משירות צבאי

ביום 28.3.2007 הגיש המערער למשיב בקשה להכרת זכות (מחלה) לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום) תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים) (להלן: הבקשה הראשונה), שנתמכה בתצהירו מיום 13.3.2007, בו צוין כי מצבי הדחק הנפשי אליהם הוא נחשף בארבעת הימים בהם שהה בקבוץ יראון במהלך המילחמה הם שגרמו להופעת מחלתו.

כתבי הטענות בכתב העירעור המתוקן נטען כי מחלתו של המערער הנה מחלה קונסטיטוציונאלית, אשר פרצה בעקבות דחק נפשי שניגרם במהלך השרות הצבאי.

...

"... ובגלל זה גם כשלא יכולתי להתגייס לקרבי, החלטתי ללכת על מסלול ייעודי לקצונה ולהמשיך, כדי לעשות תפקידים משמעותיים, כמו שאני עשיתי. וגם אחרי שהייתה לי את הסוכרת והיה לי פרופיל 21, ולכאורה היה לי, אני אומר במרכאות, 'תירוץ' לעשות תפקידים פחות משמעותיים, לא ויתרתי, והלכתי לתפקידי שטח ומטה, וקצין שלישות חטיבתי, והייתי באוגדת עזה והייתי בפיקוד צפון ובהרבה תפקידים, כדי לעשות משהו שאני באמת חושב שהוא משמעותי, ואני גם הולך וממשיך .." (עמ' 17 לתמלול).

התוצאה הגענו למסקנה שהוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי של המערער במלחמת לבנון השנייה לבין התפרצות מחלת הסוכרת מסוג 1 בגופו.

כמו-כן אנו מחייבים את המשיב לשלם למערער שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 7,000 ₪ וכן את עלות שכר הטרחה שהוא שילם למומחה הרפואי מטעמו בגין שתי חוות הדעת שהכין ובגין מתן עדותו בפנינו, ועל כל אלה הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

בחוות הדעת מיום 20.1.2020 המליץ המומחה לתקן את הטעויות שנעשו בשיבוצו של המערער ובטיפול בתביעתו ולהכיר במחלת הנפש ממנה הוא סובל ככזו שנגרמה עקב לחצי השרות הצבאי של המערער.

...

הוא יכול להגיע למסקנה כי אין בה כל חידוש, ולפיכך אינה בגדר "ראיה חדשה". הגישה החדשה שבאה לביטוי בפסק דין פרג' ובפסק דין פלוני באה לידי ביטוי גם ברע"א 7454/10 בנית נ' משרד הביטחון אגף השיקום קצין התגמולים (פורסם בנבו, 17.10.2012), שם ציין השופט דנציגר כי השימוש במנגנונים, כדוגמת סעיף 35 לחוק הנכים, בהם ניתנת לרשות מינהלית סמכות לפתוח מחדש החלטות סופיות צריך להיעשות במשורה ולא כשגרה.

לא מצאנו כי המערער ציין באילו מבקשותיו בזמנו (אם כמלש"ב או אם כחייל) כי הוא מעוניין לשרת קרוב לביתו מן הסיבה כי הוא סבור שמצבו הנפשי של אביו יהווה גורם סיכון לו עצמו ככל שיוחלט לשבצו רחוק מביתו.

משכך, דין הערעור להידחות.

המדובר בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע״ו 25326-02-18, כב׳ השופטים א׳ ואגו, ג׳ גדעון וד׳ בן טולילה) אשר בגדריו היתקבל ערעור המשיב על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום), תשי״ט-1959 (ע״נ 29829-05-13, חברי הועדה השופט בדימ' ב' אזולאי, ד״ר ר' פינאלי ועו״ס ש' שגב) ונפסק, בנגוד לקביעת ועדת הערעורים, כי אין להכיר במבקש כנכה לפי חוק הנכים יען כי מחלתו הנפשית לא נגרמה עקב שרותו הצבאי.

...

בחינה של אלו אל מול הכללים המשפטיים שמורה אותנו ההלכה הפסוקה מביאה לכלל מסקנה כי העימות שחווה המבקש אל מול מפקדיו, לרבות האיום שכלל ועל רקע השתלשלות האירועים כולה, מהווה אירוע חריג ביחס לשירותו הצבאי ומשכך מבסס קשר סיבתי משפטי אובייקטיבי בין שירותו הצבאי של המבקש לבין מחלתו.

מסקנה זו גם מתיישבת עם תכליתה של המסגרת החקיקתית בענייננו.

סוף דבר: אציע לחבריי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והערעור הוגש, לקבל את הערעור ולקבוע כי מחלתו של המבקש נגרמה לו עקב שירותו וכי הוא יוכר כנכה צה״ל בהתאם לחוק הנכים ולפי החלטתה של ועדת הערעורים.

המדובר בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע״ו 55323-05-20, כב׳ השופטים ב׳ בר-זיו, מ׳ דאוד וש׳ שטמר) אשר דחה את ערעור המבקש על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (ע״נ 58386-05-16, חברי הועדה כב׳ השופט א׳ גולדקורן, ד״ר נ׳ אפטר וד״ר מ׳ דויטש) ואימץ את קביעתה כי מחלתו הנפשית של המבקש לא נגרמה עקב שרותו הצבאי, ומשכך אין להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים.

...

משהגענו למסקנה כי מתקיים קשר סיבתי משפטי במקרה שלפנינו, יש לקבל את עמדתו של המבקש, לקבוע כי הוא הוכיח שמחלתו נגרמה עקב שירותו הצבאי, ולהכיר בו כנכה לפי חוק הנכים.

כאשר חוברים להם יחדיו הקשר הסיבתי העובדתי והקשר הסיבתי המשפטי על שני יסודותיו – המסקנה היא כי יש להכיר בחייל כנכה לפי חוק הנכים.

סוף דבר: אציע לחבריי לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והערעור הוגש, לקבל את הערעור, לבטל את פסקי הדין קמא ותחת זאת לקבוע כי מחלתו של המבקש נגרמה לו עקב שירותו, וכי הוא יוכר כנכה צה״ל בהתאם לחוק הנכים.

לטענת המבקש, במקרים קודמים נפסק כי טרונות קרבית קצרה, כשלעצמה (וללא ארוע חריג), יכולה להוות מקור להתפרצות מחלה נפשית שתוכר ככזו שנגרמה "עקב" השרות הצבאי, כדרישת הדין.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף ללא תשובת המשיב.

הכרעתה של ועדת הערעורים בעניינו של המבקש דנן נסמכה על הקביעה כי לא הוכחה הפרעת דחק פוסט-טראומתית, במישור העובדתי-רפואי; וכך נקבע: "אין צורך להיכנס לשאלה האם הדבר אפשרי במקרה של חייל עם 'גולגולת דקה', שכן תחילה עלינו להגיע למסקנה שקיימת פוסט טראומה ושניתן לסמוך במידה כלשהי על המסכת העובדתית המובאת בפנינו. בהתחשב בהתרשמותנו הברורה שלא ניתן לסמוך כלל על המסכת העובדתית לה טוען [המבקש], בהתחשב בנוסף בהתרשמות המאבחנים המקצועיים השונים שבחנו את [המבקש] והתרשמות מהתנהגות מניפולטיבית שלו בבדיקות, כי אז מסקנתנו הברורה הינה ש[המבקש] רחוק עד מאוד מהוכחת טענתו שהוא סובל מפוסט טראומה ובוודאי שהוא רחוק מלשכנע אותנו שתנאי השירות שלו גרמו לו נזק נפשי כלשהו." מדברים אלו, ברי כי לא עלה בידי המבקש להוכיח התקיימותו של קשר סיבתי עובדתי-רפואי.

לא מצאתי ממש גם בטענות המבקש בדבר רמת ההנמקה בפסקי הדין מושא הבקשה; וכך גם יתר הטענות שבפי המבקש, כמפורט בפסקה 6 לעיל, אינן מקימות שאלת רוחב המצדיקה מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". אשר על כן – הבקשה נדחית.