הכרה במות חייל כתוצאה משירותו הצבאי

בחודש אוגוסט 1998 הוכר המנוח על ידי המשיב כנכה בשיעור של 50% בעקבות מחלת הנפש בה לקה במהלך ועקב השרות בשב"ס. לאחר מותו של המנוח, פנתה המבקשת למשיב בבקשה להכיר במות המנוח כמוות שניגרם בעקבות שרותו.

המבקשת ערערה על החלטה זו לועדת הערעורים לפי חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום), התש"י-1950 (להלן: חוק הנספים) וערעורה היתקבל.

בהקשר זה נקבע כי בין אם מותו של המנוח נגרם על ידי אסיר שהיה כפוף למרותו של המנוח, בהמשך למסכת ההתנכלויות והאיומים שחוה המנוח קודם למותו, ובין אם מותו היה כתוצאה מהתאבדות בעקבות מצבו הנפשי הקשה, שהמשיב הכיר בכך שניגרם כתוצאה מהשרות בשב"ס, הרי שהוכח במאזן ההסתברויות כי מותו של המנוח קשור קשר סיבתי לשירותו של המנוח בשב"ס. המשיב הגיש ערעור על החלטת וועדת הערעורים לבית המשפט המחוזי.

עיון בבקשת רשות העירעור מלמד כי זו תחומה לסכסוך הקונקרטי ולשאלה האם עמדה המבקשת בנטל הוכחת קיומו של קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין שרותו הצבאי אם לאו.

...

לבסוף, שבה המבקשת וטוענת כי עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכחת קשר סיבתי בין מותו של המנוח לשירותו בשב"ס. דיון והכרעה דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף מבלי להיזקק לתגובת המשיב.

בסופו של דבר, סבורני כי בצדק פסק בית המשפט המחוזי כי בנסיבות המקרה לא היה מקום לקבוע כי היה די בראיות שהובאו כדי לקבוע כי המבקשת עמדה בנטל הוכחת קיומו של קשר סיבתי כנדרש.

סיכומו של דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

לאחר גיוסו הוכר כחייל בודד וסיים שירות צבאי מלא כנהג בחיל החימוש.

לאחר שיחרורו מהצבא החל לעבוד באבטחה ובהמשך עבד בעיצוב במות באולפני טלויזיה.

אשר לנזק קונקריטי – אני סבור כי לא ניתן לנתק את נסיבותיו האישיות של הנאשם, והישגיו הרבים בישראל, לאחר שעלה מאתיופיה, ולמרות כל הקשיים שאזרח ממוצא אתיופי חווה בישראל, לרבות גלויי גזענות ודעות קדומות, מהערכת הנזק שייגרם לנאשם כתוצאה מהרשעה.

...

נדמה כי בנסיבותיו של הנאשם כיום, שליחתו לעבודות שירות תפגע בו. המיקום במתחם – לנוכח כלל הנסיבות, אני קובע כי מיקומו של הנאשם יהיה ברף התחתון של המתחם.

אשר לנזק קונקרטי – אני סבור כי לא ניתן לנתק את נסיבותיו האישיות של הנאשם, והישגיו הרבים בישראל, לאחר שעלה מאתיופיה, ולמרות כל הקשיים שאזרח ממוצא אתיופי חווה בישראל, לרבות גילויי גזענות ודעות קדומות, מהערכת הנזק שייגרם לנאשם כתוצאה מהרשעה.

גזירת הדין לפיכך, אני מחליט לבטל את ההרשעה וגוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 300 שעות שירות לתועלת הציבור (של"ץ), אשר ירוצו לא לפני 2.8.2020.

אחרי הפיצוץ יצא המערער למקום הארוע וראה על הריצפה את ראשו של המחבל, וכן ראה חייל פצוע ושני חיילים אחרים שטיפלו בו. באותו ארוע נהרג מפקד הכוח והמערער הבחין בראשו של מפקד הכוח בתוך בור בעומק של כ- 100 מ' מנקודת הפיצוץ.

יצויין כי בעקבות ארוע זה נפגעה שמיעתו של המערער והוא הוכר כנכה צה"ל בשיעור של 10%.

ד"ר גילון מציין שבעבר נחשבו הגורמים הפסיכוסומטי והזיהומי כגורמים ראשוניים אך עם התפתחות המחקר סבורים החוקרים שההסבר האימונולוגי "כבש את הבמה בהבנת המחלה". אמנם פרופ' רטן, ז"ל, ציין בחוות דעתו בפרק "דיון" 9 גורמים אפשריים למחלה ובסעיף ה' ציין כגורם למחלה "תשלובת גורמים נפשיים, עיצביים וחיסוניים, המורידה את תקינות המעי, כגון מצבי דחק"; אך מנגד ד"ר גילון ציין שהדעה המקובלת הנה שהפרעות פסיכולוגיות אצל חולים במחלה, הן תוצאה של המחלה ולא סיבה להתפרצותה.ב לגופו של עניין מחקירתו הנגדית של המערער עולה שהארוע הראשון לא היה בבחינת "מצב דחק פיתאומי קשה מן הקשים שיכול אדם לחוות". המערער לא טען "בזמן אמת" שהיה במצב של STRESS לאחר אותו ארוע.

בפסק דין שניתן ע"י בית המשפט העליון [רע"א 8373/96 ורע"א 2985/97 רפאל מאיר ואח' נ' קצין התגמולים] דן בית המשפט העליון בקשר הסיבתי שבין גורמי דחק וזיהומים בשירות הצבאי לבין הווצרותה של מחלת הקרוהן, שהיא מחלת מעיים דלקתית ממשפחת המחלות עליהן נמנית מחלת הקוליטיס שממנה סובל המערער.

...

בית המשפט העליון הסתמך על צוות של רופאים גסטרואנטרולוגים שהגיעו למסקנה אחידה בדבר העדר אסכולה רפואית מבוססת המצביעה על קשר אטיולוגי בין גורם סביבתי מסויים להיווצרות המחלה או בין דחק נפשי לבין היווצרות מחלת הקרוהן.

איננו מקבלים גם טענה זו של המערער.

לאור כל האמור לעיל, אין קשר סיבתי בין מחלת המערער לבין שירותו הצבאי, ואף אין לקבל את טענתו להחמרת מצבו הרפואי (לאחר הארוע השני) בכל הנוגע למחלה הנ"ל. לפיכך, הננו דוחים את הערעור.

תביעת המערער להכיר במות הבן כארוע שארע עקב שרותו הצבאי, לפי חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום), תש"י-1950, נדחתה על-ידי קצין התגמולים והחלטתו אושרה על-ידי ועדת העירעור.

"בשעת בילוי חופשה כזאת הוא נמצא אמנם עדיין בשירות צבאי מבחינת השרות. אך למעשה הוא מחוץ למסגרת הזיקה המשמעתית הבלתי-אמצעית של אותו שירות. מכאן שגם תאונה הקורה לחייל בדרכו לבילוי חופשה כזאת, או בדרכו חזרה ממנה למחנה, הנה בדרך כלל מחוץ לגדר השרות מבחינת הקשר הסיבתי, ואין לראותה כקורה עקב השרות". מסתבר כי כדי להפיג במידה מסויימת את חומרת התוצאה הזאת, הוסף בשנת 1968 סעיף 2א לחוק, המכניס בגדר אחריות הצבא גם חבלה הנגרמת לחייל השוהה מחוץ למחנה כדין בדרכו אל המחנה או ממנו; והוא הדין לגבי חייל השוהה בחופשה, בדרכו מן המחנה אל יעד חופשתו ובחזרה ממנו; אבל לא ביעד חופשתו עצמו.

...

המנוח לא נפטר איפוא עקב שירותו הצבאי ועם כל האהדה למשפחתו יש לדחות את הערעור.

אשר-על-כן אנו מחליטים לדחות את הערעור.

כן נקבע בסיכום המחלה מיום 28.7.96 כדלהלן: "בן 21. התקבל בגלל חבלת ראש בזמן תאונת דרכים. לא זוכר פרטים. מתלונן על כאבי ראש, ברך ימין ובטן, ללא הקאות, בריא בד"כ. המצב בזמן קבלתו יציב, הכרה מלאה..

כתוצאה משינוי סוג הבריאות הועבר לתפקיד נהג בבסיס צבאי בקירבת מקום מגוריו, דבר שאפשר לו להמשיך כשחקן כדורגל.

ב-30.5.94 בדו"ח צבאי על פציעה נכתב: "במהלך משחק כדורגל, באליפות צה"ל החייל שבר את רגלו". בפרק "המסקנות"-קובע המומחה, בין השאר, כדלקמן: "קיימות סתירות בין החומר הרפואי הכתוב לבין מה שמסר בבדיקה. האם אומנם סבל מהפרעת אישיות תלותית, כפי שנקבע בצה"ל או שהתחזה כדי לקבל אישור רפואי להעברה לשרות קרוב לבית. לדבריו, בבדיקה הצבא לא היה מוכן להתחשב בבקשתו לשרת קרוב לבית בגלל הפרופיל הגבוה שלו (97) שאינו מאפשר זאת. לדבריו, הצבא לא היה מסכים להעביר אותו לשרת קרוב לבית כדי שיוכל להמשיך ולשחק כדורגל.

נוכחות במות אלים של אחרים, או היות האדם קורבן של עינויים, טרוריזם, אונס או פשע אחר)".

...

לסיכום: אני מעריך את הנכות הנפשית של אורי ישראלי, כתוצאה מהתאונה מיום 27.7.96 ב-15%, לפי סעיף משולב 34 ג' ו-ד' של תקנות הביטוח הלאומי, לצמיתות".

טרום העונה מתחיל באוג', בשנת 1997 הוא שיחק כמה משחקים ואז החלטתי שאני לא נותן לו לשחק יותר.

הנתבעות תשלמנה, בהתאמה, הסכומים כמפורט להלן: התאונה הראשונה: הפסד שכר לעתיד – 250,000 ש”ח 2.