ההליך היתנהל תחילה בפני כב' השופטת עידית איצקוביץ ז"ל, וביום 24.02.22, נקבעו הפלוגתות הבאות בתיק: "הראשונה האם תביעת התובע היתיישנה? השנייה האם מתקיימות הדרישות על מנת להכיר בליקוי השמיעה של התובע כפגיעה בעבודה?" ביום 28.2.22, הועבר התיק לטיפולו של מותב זה.
דיון הוכחות ראשון היתקיים ביום 20.2.23.
התנאים שנקבעו הן ביחס לליקוי בשמיעה והן ביחס לטינטון הם אלה:
(א) אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן היתקיימו כל אלה:
(1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן – רעש מזיק);
(2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים;
(3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה:
(א) היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (בסעיף זה – רשומה רפואית);
(ב) היום שבו, לדעת הועדה הרפואית או הועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה.
בהליך עב"ל 61058-12-16 גנטוס נ' המוסד לביטוח לאומי (11.4.19) נקבע:
"... אחד מתנאי הסף להכרה בפגיעה בשמיעה כפגיעה בעבודה בשל רעש מזיק, היא הוכחת תנאי עבודה ברעש מזיק. נטל זה מוטל על התובע ואם לא עלה בידו להרים נטל זה, הרי שדין תביעתו להדחות. אכן, כפי שנקבע בעיניין פאנוס, כאשר בוחנים אם עלה בידי התובע להרים את הנטל, מקום בו אין מדידות רעש, יש לבחון את השאלה בשים לב למכלול הראיות, וכאשר על פני הדברים המסכת העובדתית מצביעה על האפשרות הסבירה שהמבוטח נחשף לרעש מזיק, יישקל מינוי מומחה רפואי (ראו גם: עב"ל (ארצי) 25001-02-17 סונגו – המוסד לביטוח לאומי (15.11.2017)). אולם, אם תובע לא הרים את הנטל הראשוני להוכיח כי נחשף לרעש שאפשר שייחשב כמזיק, אין מקום למנות מומחה רפואי ..."
(ההדגשה הוספה)
בפסיקה מאוחרת (עבל 53288-05-22 המוסד לביטוח לאומי נ' ציפורי (15.12.22)) נקבע כי בדיקת רעש (ישנה יחסית), הנה אינדיקאציה מספקת למפלס הרעש במקום העבודה, ובמקרה שיש כזו אין מיתקיים החלל הראיתי המוזכר במקרה של פאנוס:
"האמור בענין פאנוס מתייחס לנסיבות בהן אין רישומים על עוצמת הרעש לו נחשף העובד בעבודתו, כשאת החלל הראייתי הכפוי הנובע מהיעדר עריכת הרישומים, בין בשל העידר חובה כזו ובין בשל מחדל המעסיק, אין לגלגל לשכם העובד במקרים בהם סביר להניח, לאור מכלול הראיות, כי העובד אכן נחשף לרעש מזיק במקום עבודתו. במקרה שלפנינו, בשנת 2014 נעשו מדידות רעש של מכונות שונות שפעלו במפעל בו עבדה המשיבה, ובכלל זה המכונה (סלייטר) שהייתה קרובה למשרד בו עבדה כחשבת שכר ומנהלת חשבונות. לפי אותן מדידות, בין היתר, המכונה שהיתה במרחק של כ- 9 מ' מדופן משרדה של המשיבה (סלייטר) הפיקה רעש בעוצמה של 97 דציבלים. על יסוד מדידות אלו הוגשה חוות דעת מקצועית מטעם המשיבה..., לפיה הרעש אליו נחשפה במשרדה כתוצאה מהרעש במפעל, ובכלל זה הרעש ממכונת הסלייטר, עמד על 80.18 דציבל כאשר חלון פתוח ופתח המזגן מתחת לחלון לא היה אטום, ועוצמה של 75.18 דציבל כאשר החלון סגור ופתח המזגן מתחת לחלון לא היה אטום. נוכח האמור בחוות הדעת ומשלא נקבע כי יש לדחותה, אין לפנינו מקרה של חוסר ידיעה על עוצמות הרעש אליהן נחשף העובד, אלא מקרה שבו קיימת תשתית כזו ולפיה המשיבה לא נחשפה לרעש מזיק בעבודתה. משכך, ממילא לא היה מקום למנות מומחה רפואי."
עוד יש לציין כי תנאי הסף שנקבע בחוק לעניין הירידה בכושר השמיעה (סעיף 84א(א)(2), שהנו 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים, מתייחס לירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור (עב"ל 53/08 ברלכיס נ' המוסד לביטוח לאומי (2.10.08)), בעוד שתנאי הסף שנקבע לבחינת טינטון הנו שכושר השמיעה ירדה בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים בתדירויות הגבוהות של 3000 ו-4000 מחזורים (סעיף 84א(ב)(1)).
...
נציין כי לאור ספקות מסויימים לעניין האותנטיות של צילומים אלה, ובעיקר בכל הנוגע למועד שבו צולמו (ראו חקירת התובע בדיון המשלים מיום 5.7.23) ובפרט לאור כך שהעובד שצילם לכאורה את אותן תמונות סירב לפי טענת התובע לבוא להעיד (עמ' 21 ש' 14) איננו מוצאים לקבוע ממצאים עובדתיים לעניין גובה הרעש אליו נחשף התובע על בסיס שלטים אלה, אך מצאנו בעצם קיומם – שכאמור ביחס אליהם העיד גם מנהל העבודה ירון – משום תמיכה בעצם כך שמדובר היה בעבודה בחשיפה לרעש גבוה;
חמישית מצאנו כנכונה את טענת התובע לפיה בעניינו קמה החזקה בדבר חשיפה לרעש מזיק של עובד העובד עם פטישים פנאומטיים ומכשירי אוויר דחוס, וזאת לפי סעיפים 7, 8 ו-10 לתוספת הראשונה לתקנות הבטיחות בעבודה (גהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש), תשמ"ד-1984, ונציין בהקשר זה כי אף שהתובע העלה טענה זו בסיכומיו, נמנע הנתבע מלהשיב לטענה ולטעון כי מסיבה זו או אחרת החזקה אינה חלה, שתיקה האומרת דרשני.
משמעות החזקה, כך להבנתנו, הינה כי משעה שהוכיח את עצם העבודה עם מכשירים מסוג זה, הנטל היה על הנתבע להוכיח כי התובע לא נחשף לרעש מזיק, ולא מצאנו כי הנתבע עמד בנטל זה, ובכלל זה לא עלה בידו להשיג ולהגיש את בדיקות ניטור השמיעה שבוצעו באופן תדיר במקום עבודת התובע;
ולבסוף מצאנו לתחום את היקף חשיפתו של התובע לרעש עד לשנת 2010, ולא עד לשנת 2016, שכן על פי עדותו הוא (סעיף 7 לתצהירו) החל משנת 2010 הוא עבד בתפקיד אחר לחלוטין, כבוחן במוסכים אזרחיים שעובדים עם הצבא ומקבלים כלי רכב לטיפול.
בקשר לחשיפה לרעש בתקופה זו, התובע פירט מאד בתצהירו, לא הביא כל עדות תומכת (שכן עדות מיכאל התייחס לסדנא בצריפין ולא לתקופת עבודת התובע כבוחן), ולדעתנו סביר והגיוני שבתקופה זו היתה מידת החשיפה של התובע לרעש פחותה – הן מאחר שתפקיד הבוחן שונה וסביר ש"מרוחק" יותר מרעש המכונות מתפקיד המכונאי וגם האחראי על מכונאים, הן מאחר שמדובר בתקופה מאוחרת יותר שבה סביר להניח שאמצעי הבטיחות ובקרת הרעש השתפרו, והן מאחר שלא נמסרו כל נתונים על מספר השעות שבהם נחשף התובע לרעש בתפקידו זה.
מועד הגשת התביעה
לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה בשל התיישנותה.
כך, או כך או כך, המסקנה הינה שאין במועד הגשת התביעה כדי להביא לדחייתה.
סוף דבר
עלה בידי התובע להוכיח תשתית עובדתית לצורך מינוי מומחה להמשך בירור תביעתו להכרה בירידה בשמיעה ובטנטון ככאלה שנגרמו עקב חשיפה לרעש.
