הכרה בגריעת שיקים מטעמים הוגנים

גם המחוקק הישראלי נוטה כיום להכיר בצורך להגדיל ההגנה על ציפייה שלא הגיעה לכלל זכות חוזית.

זאת, באשר – כאמור לעיל – לא הוכח קיומה ומקורה של חובה כזו, ראינו כי גם נוהג קודם של כיבוד שיקים אינו מחייב מדיניות כזו גם בהמשך ובשיקול דעת הבנק מצויה ההחלטה אם להעניק אשראי בכל פעם מחדש, ולמשיב אף הנמקה סבירה להחלטה להתחיל לסרב להעמיד אשראי נוסף, בדרך של כיבוד שיקים עת החשבון מצוי בחריגה, במועד בו החל לעשות כן. לא זו אף זו, בחקירתו הנגדית אישר מנהל המערערת במענה לשאלה ביחס לשיק הראשון שסורב לאחר שנשלחו אליו קודם לכן המסרונים (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 2) – "לא היתה לי מסגרת. ידעתי שהבנק יחזיר לי את השיק ..." דומה כי בעצם אמירה זו יש כדי ליסתום את הגולל על טענות המערערת, הגם שמצאתי כי תשובתו של מנהלה הצביעה על הגינות וגילוי לב. נמצא כי לא נפל דופי בהתנהלות הבנק בהקשר זה והמערער לא הוכיח את טענותיו שבבסיס העירעור.

שקולי צדק ראינו כי המערערת עתרה לגריעת השיקים נושא העירעור, או חלקם, ממנין השיקים גם בשל שקולי צדק, עקב העובדה שהגבלת החשבון תביא לקריסת עסקו של אדם צעיר התומך במשפחתו הגרעינית ובהוריו, וכי המשיב הותיר ענין זה לשיקול דעת בית המשפט.

...

" מן האמור לעיל ומן העובדה שגם לאחר חילול השיקים נושא הערעור דאג מנהל המערערת לכסות את יתרת החובה בחשבון הבנק שלה שוכנעתי כי גם אם היה על מנהל המערערת להערך מבעוד מועד ליום הסגריר אליו נחשף ולהמנע ממצב בו יסרב המשיב לפרוע שיקים שהוציאה המערערת הרי שאין מדובר במי שפיזר שיקים בחוסר אחריות או שלא כיבד את התחייבויותיו, ואין הוא המקרה המובהק מפניו מבקש החוק לגונן על הציבור.

המערערת הפנתה גם אל עש"א (שלום תל אביב) 5406-10-13 דלירנטה (1983) בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (15.7.2014), אלא שבמקרה זה שונים פני הדברים הגם שכב' השופט אילן רונן קבע לקראת חתימת דבריו (סעיף 9 לפסק הדין) כי – "כפי שהובהר בדיון המערערת הינה חברה פעילה אשר מעסיקה עובדים ונאבקת כדי להוסיף ולפעול. נחה דעתי איפוא שמן הראוי לאפשר לה לעשות כן ולא להגביל את החשבון, על כל המשמעויות הכרוכות בכך." דא עקא, במקרה האמור קבע כב' השופט אילן רונן בשלב מוקדם יותר כי היה למערערת יסוד סביר להניח שהשיקים יפרעו (פסקה 8 לפסק הדין) ומשקבע קביעה זו הרי שהשימוש בשיקולי הצדק מהווה רק "תניא דמסייע לך" (תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פ"ד עמ' א').

סיכום לאור האמור, משיקולי הצדק ולאור העובדה שגם המשיב השאיר נושא זה לשיקול דעת בית המשפט, מצאתי לנכול גרוע ממנין השיקים את חמשת השיקים אשר סבור אני כי הסירוב לכבדם משקף את שלב שינוי העמדה מצד הבנק תוך הפתעה מסויימת של המערערת, כדלקמן – שיק מס' 330037 שזמן פרעונו 12.5.17 על סך 8,000 ₪.

כל הבנקים נוהגים כך ש.ב. הנוהל הזה הוא נוהל פנימי של הבנק אני מכיר אותו כנוהל פנימי של הבנק, אני לא יודע מה מקורו ולא צריך ועובדה שלקוחות מכירים את הנוהל הזה" [עמ' 6 שורות 28 – 32 לפרוטוקול] ובהמשך – "ת. הסכומים מעודכנים ונכון לעידכון שיצא לפני כשבועיים. סכום שאינו סביר להתנהלות בחשבון וזה יכול להיות כל סכום. ככל שמדובר בסכומים גבוהים עד 100,000 – 150,000 ₪ אני יכול לאשר על סמך אסמכתות שאני מקבל וסכומים גבוהים מזה אני צריך להעביר זאת למחלקת איסור הלבנת הון ולקבל את אישורם בהתאם לאסמכתאות שנמסרות.

בכך, מתקיימת העילה הקבועה בסעיף 10(א)(3) לחוק והיא כי היה למערערת יסוד סביר להניח כי על הבנק תהיה חובה לפרוע את השיקים בשל קיומה של יתרה מספקת בחשבון.

כל תוצאה אחרת אינה הוגנת כלפי המערערת ואינה משרתת את מטרותיו של חוק שיקים ללא כסוי.

[עמ' 7 שורה 30 עד עמ' 8 שורה 15 לפרוטוקול] ביום 25.10.16 לא היתה יתרה מספקת לפרעון השיקים שהוצגו ביום 23.10.16 ולא מתקיימת כל עילה המצדיקה גריעתם ממניין השיקים המסורבים בחשבונה של המערערת.

...

התוצאה הערעור מתקבל ביחס לשיקים שסורבו בחשבונה של המערערת ביום 5.10.16 ומפורטים בסעיף 6 להודעת הערעור.

אני מורה על גריעתם של שיקים אלה ממניין השיקים המסורבים בחשבונה של המערערת.

המשיב ישלם למערערת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 2,500 ₪ [כולל מע"מ].

ביום 01.03.16 לאחר שהבנק הגיש רשימה של השיקים שנגרעו מרשימת ההגבלה, ניתנה החלטת בית המשפט כדלקמן: "בהנתן הצהרת המשיב כי הוסרה ההגבלה על חשבונם של המבקשים בגין השיקים שהובילו לפתיחת ההליך דנא, ומאחר ורשימת השיקים שסורבו צורפה כנספח לתגובה זו, התייתר הצורך ליתן סעד אופראטיבי ביחס לבקשה שהוגשה ביום 24/11/15". לאחר השלמת טיעון בעיניין הוצאות ההליך פסק ביהמ"ש ביום 23.03.16 שהבנק ישלם לתובעים הוצאות בסך 1,500 ₪ בגין הוצאותיהם.

בהמשך ציין הבנק כי עם גריעת אותם 5 שיקים הוסרה הודעת ההגבלה: "עם גריעת 5 שיקים הנ"ל, בוטלה ההגבלה בחשבונם, ולפיכך מתייתר הצורך בקיום הדיון וההליך, בעירעור על ההגבלה בחשבונם". בסעיף 1 (ח) נרשם: "כאמור, הבנק יחזור ויטען כי מאחר וההגבלה הוסרה עקב גריעת השיקים, הסעד המבוקש הוא סעד תאורטי..." (כל הדגשות שלי - הח"מ).

בעיניין זה ראו חקירתו הנגדית של מר שמעון חפץ אשר ציין כי אותה מתמחה הנה עובדת בייעוץ המשפטי והוא לא מכיר אותה.

..עוד יוער שבאותו פסק דין קבע כב' השופט רובינשטיין אף מעבר לאמור כי: "אף אני איני סבור - על פני הדברים - כי לשם השתק שפוטי נחוץ בכל מקרה התנאי של הצלחה קודמת בטענה כחוסמת העלאתה שוב....לדידי, באספקלריית תום-הלב - ובלשון פשוטה, הגינות - אין צורך ככלל בהצלחה קודמת בטענה זו. אי אפשר שהצד שכנגד, ובהכרח גם בתי-המשפט, יהיו לטוען בחינת "תכנית כבקשתך". מכאן שאין צורך להוכיח שבעל הדין שנגדו הועלתה הטענה הצליח בהליך הראשון, ועל כן גם אם לא הצליח, נוצר השתק שפוטי, מטעמים של תום לב והגינות.

...

כמפורט לעיל אני סבורה כי הבנק אינו יכול כיום לטעון שביטול ההגבלה בוצע בטעות, והוא אחראי לאותה הגבלה שהוטלה בטעות, ולכן דומה לכאורה שאין כל חשיבות מה דיווח הבנק לבנק ישראל.

העובדה שהתובע 2 לא עשה כן עד היום, אף היא משליכה על המסקנה כי לא נגרם לו כל נזק עקב הפרסום האמור, שאחרת היה דואג להסרתו באופן מידי.

לסיכום בשל כל האמור לעיל דין התביעה להידחות.

בדיון לפניי טענו המערערים, כי השיקים הוצגו לפרעון עקב טעות של צד ג', אשר חלק מפסקי הדין שניתנו בערכאות הדיוניות, הכירו בה כנכללת בחלופה הקבועה בסעיף 10(א)(1) לחוק, עפ"י פרשנות מרחיבה שלה.

כבר במאמריו שפורסם לפני כשני עשורים (חוק שיקים ללא כסוי, התשמ"א – 1981, הפרקליט מד(ג), 449), עמד כב' השופט יצחק עמית (אז שופט בית משפט השלום בעכו), על הקושי בקיומה של רשימת עילות סגורה, אשר אינה מותירה שיקול דעת לבית המשפט לעשיית צדק והגעה לתוצאה הוגנת במקרים קשים.

ואכן, בנתיב זה שסלל כב' השופט עמית במאמריו הנ"ל, הלכו בתי המשפט במקרים לא מעטים, שבהם מצאו כי מידת הצדק מחייבת גריעת שיקים שסורבו מחמת הסתמכות על מעשה או מחדל של צד ג', או בנסיבות אחרות בהן נקבע כי משקולי צדק יש לקבל את העירעור, חרף העובדה שלא הוכחה כל טעות מצד הבנק, וחרף העובדה שביחסים שבין הבנק ללקוחו לא הוכח כי היה ללקוח יסוד סביר להניח כי הבנק חייב לכבד את השיקים.

...

שוכנעתי, כי המערערים עשו כן בהסתמך על ההנחה כי בכך תימנע הצגת השיקים לפירעון וחילולם, באופן שיגרור הכרזתם כחייבים מוגבלים חמורים.

במצב דברים זה, ובהתחשב בנסיבות האישיות הקשות של המערערים, הגעתי לכלל מסקנה כי התוצאה של דחיית הערעור והכרזתם כחייבים מוגבלים חמורים, היא תוצאה בלתי צודקת שאינה הולמת את נסיבות העניין ואף אינה מתחייבת ואינה נדרשת להשגת תכליתו של החוק.

לאור האמור, אני מקבלת את הערעור ומורה על גריעת השיקים המפורטים בערעור ממניין השיקים המסורבים.

סעיף 10 (א) לחוק שיקים ללא כסוי, תשמ"א – 1981 (להלן: "החוק"), קובע את העילות לגריעת שיקים ממניין השיקים המסורבים: (א) לקוח מוגבל או לקוח מוגבל חמור, רשאים לבקש מבית משפט השלום שיבטל הבאת שיק במנין השיקים שסורבו בהתקיים אחת מאלה: (1) הבנק סרב לפרוע את השיק מחמת טעות; (2) הבנק סרב לפרוע את השיק מחמת עיקול שהוטל על החשבון והתקיימו שנים אלה: השיק נמשך לפני שהבנק קיבל את הודעת העיקול ולא ניתן היה לפרעו במשך ששים הימים האמורים בסעיף 2א; (3) ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו; (4) נבצר מהלקוח לטפל בענייניו מחמת פגיעה, בו או ברכושו, בפעולת איבה, ובשל כך סורב השיק; (5) הלקוח הוא תושב של שטח שהוכרזה לגביו שעת חרום כאמור בפסקות (1) ו-(2) להגדרה "הכרזה על שעת חרום", ובין המועד שבו נמשך השיק ובין המועד שבו הוצג לפרעון חלה הרעה משמעותית בהכנסותיו של הלקוח עקב שעת החרום, ובשל כך סורב השיק.

עם זאת, כבר במאמריו שפורסם לפני כשני עשורים (חוק שיקים ללא כסוי, התשמ"א – 1981, הפרקליט מד(ג), 449), עמד כב' השופט יצחק עמית (אז שופט בית משפט השלום בעכו), על הקושי בקיומה של רשימת עילות סגורה, אשר אינה מותירה שיקול דעת לבית המשפט לעשיית צדק והגעה לתוצאה הוגנת במקרים קשים.

מכל מקום, ברי, כי יש להקפיד, כי הפתח שניפתח בפסיקה להכרה בשקול דעתו של בית המשפט לגריעת שיקים גם במקרים שבהם אין מתקיימת אף אחת מן העילות המנויות בסעיף 10 לחוק, לא יורחב לפתחו של אולם, וייעשה בו שימוש אכן רק באותם מקרים חריגים בהם ראוי לעשות כן. בעניינינו, אינני סבורה כי מתקיימות נסיבות חריגות אשר מצדיקות חריגה מעילות הגריעה הקבועות בחוק וגריעת השיקים במסגרת שיקול הדעת המסור לבית המשפט לעשיית צדק במקרים חריגים.

...

ואכן, בנתיב זה שסלל כב' השופט עמית במאמרו הנ"ל, הלכו בתי המשפט במקרים חריגים, שבהם מצאו כי מידת הצדק מחייבת גריעת שיקים שסורבו, וזאת, בין היתר, מחמת הסתמכות על מעשה או מחדל של צד ג', או בנסיבות אחרות בהן נקבע כי משיקולי צדק יש לקבל את הערעור, חרף העובדה שלא הוכחה כל טעות מצד הבנק, וחרף העובדה שביחסים שבין הבנק ללקוחו לא הוכח כי היה ללקוח יסוד סביר להניח כי הבנק חייב לכבד את השיקים.

במצב דברים זה, אין בידי לקבל את טענת המערערת כי מדובר במקרה חריג בו גוברים שיקולי הצדק על האינטרס הציבורי העומד בבסיס החוק.

לאור האמור, אני דוחה את הערעור.