הכרה באסיר ציון לאחר מאסר באתיופיה עקב פעילות ציונית

ביום 6.12.11 הגישה המערערת בקשה להכיר בה כאסירת ציון, לנוכח פעילותה באתיופיה, בטרם עלתה לישראל, באירגון ואירוח קבוצות של יהודים המבקשים לצאת מאתיופיה – פעילות שבעטיה נעצרה ונכלאה לתקופה בת ארבעה חודשים (בין חודש ינואר 1980 לבין חודש אפריל 1980), שבמהלכה עונתה וחוותה ייסורים וסבל רב. בדיון שהתקיים ביום 12.8.12 לפני ועדת הרשות לאסירי ציון (להלן – ועדת הרשות), סיפרה המערערת, כי נעצרה באתיופיה בעת שאירחה קבוצות של עשרות יהודים בביתה, בדרכם לעלות לישראל; ובכלל זה דאגה להם לקורת גג ולמזון, זאת בנוסף לטפול בארבעת ילדיה הקטנים.

כשנשאלה המערערת, האם השומר התחלף מדי פעם, ענתה: "זה השומר שאני ראיתי אותו". ביום 12.8.12 החליטה ועדת הרשות, כי הואיל והמערערת – לגירסתה – נכלאה בגין פעילות ציונית שביצעה למשך תקופה של ארבע חודשים בלבד, אזי יש להעניק לה מעמד של "אסיר ציון על תנאי"; זאת לפי סעיף ב(1) לחוק, הקובע, כאמור, כי ניתן להכיר באדם כאסיר ציון אף אם נכלא לתקופה פחותה מששה חודשים, אם יוכח שנגרמה לו בגין המאסר נכות בשיעור של 25% לפחות.

הלה סיפר, בין-היתר, כי ביקר את המערערת ובעלה בכלא האתיופי כאשר היו עצורים במשך שלושה חודשים; וכי ביקר את המערערת פעם נוספת כעבור חודשיים, אז "הבנתי ממנה בגלל שהילדים חולים אז היא שוחררה". עוד ציין העד, כי הכיר את החייל שעמד בפתח ביתה של המערערת; כי הלה "היה חייל שהיה שייך למישטרה. החייל נשלח מהכלא. הוא החליט מי ניכנס ומי לא"; כי גם לבני המשפחה לא היה אישור כניסה לתוך הבית; ולשאלת חברי הועדה, האם החייל החליט גם מי יוצא מהבית, השיב העד בחיוב.

...

אין מחלוקת, כי בעצם הצבת החייל בחצר ביתה של המערערת, והאיסור שהוטל עליה לצאת מהבית אלא לקניות אחת לשבוע, היה משום הגבלה על חירותה; אולם מקובלת עלי עמדתה של ועדת הערר, לפיה לא כל הגבלה של חירות – משמעה השמה במשמורת, שפירושה מעצר או מאסר לצורכי חוק התגמולים.

התוצאה אשר על כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

חלק העירעור שנידחה כוון נגד קביעת ועדת הערר לפיה המערער לא הוכיח את שהייתו במאסר או במעצר באתיופיה ששה חודשים לפחות בגין פעילותו הציונית, כנדרש בסעיף 1(א)(1) לחוק לשם הכרה כאסיר ציון.

המשיבה עומדת על כך שהמערער עלה לישראל במחצית הראשונה של שנות ה-80, ולמרות זאת הגיש את בקשתו להכרה כאסיר ציון רק בשנת 2010, קרוב לשני עשורים לאחר חקיקת החוק.

...

המשיבה, הרשות לאסירי ציון במשרד לקליטת העליה, סומכת את ידיה על החלטת ועדת הערר וסבורה כי יש לדחות את הערעור.

מקובלת עלי עמדת המשיבה כי דין הערעור להידחות.

עמדה על כך השופטת ד' ברק-ארז בבר"מ 6530/13 הנ"ל: "הן ועדת הרשות והן ועדת הערר הן גופים מקצועיים המורכבים מחברים בעלי מומחיות בהיסטוריה, עליה ויהדות התפוצות. זאת ועוד: פעילותה של ועדת הרשות מבוססת על ארבע ועדות שונות שלכל אחת מהן תחום מומחיות נפרד (הוועדה ליוצאי מזרח אירופה; הוועדה ליוצאי אתיופיה; הוועדה לאנשי מחתרות ישראל והוועדה ליוצאי ארצות איסלאם, כמפורט באתר האינטרנט של משרד העלייה והקליטה – http://www.moia.gov.il/ ). על כך ניתן להוסיף כי בראשותה של ועדת הערר יושב מי שכשיר להיות שופט בית משפט מחוזי (סעיף 4(ב) לחוק)". בדומה לכך פסק השופט ד"ר י' מרזל בעמ"נ (י-ם) 5431-05-14 ישעלם נ' מדינת ישראל – ועדת הערר לאסירי ציון (7.10.14): "הן ועדת הרשות והן ועדת הערר הם גופים מקצועיים המורכבים מחברים בעלי מומחיות בתחומים רלבנטיים. הרכב ועדת הערר הוא גם הרכב מיוחד. נתונים אלה, יש בהם כדי להשליך מלכתחילה על היקף התערבות מצומצם יותר של בית משפט זה בשיקול הדעת המקצועי האמור... כך בכלל וכך בפרט משעה שמדובר בהליך שכלל שמיעת ראיות והתרשמות בלתי אמצעית מעדים שבאו לפני הוועדות". מטעמים אלה החלטתי לדחות את הערעור.

אחר כל ההליכים הללו, נדחתה שוב בקשת המערער וכעת עומד העניין לפתחו של בית משפט זה. רקע רלבאנטי סעיף 1(א)(1) לחוק, שהוא הרלבנטי לענייננו, מגדיר אסיר ציון כמי שהיה במאסר (במעצר או בהגליה) במשך ששה חודשים לפחות "בגלל פעילותו הציונית בארץ שבה פעילות זו הייתה אסורה...". לא היה חולק בהליכים בעיניינו של המערער, שהוא מקיים את הרכיב הראשון של ההגדרה במובן זה שהוא היה במעצר (מאסר) באתיופיה במשך תקופה העולה על ששה חודשים.

הוא ציין, שמשנתפסה הקבוצה והחלה החקירה "אמרנו להם שאנחנו רוצים ללכת לסודאן לעבוד". והוא ציין עוד, שלאחר מכות הם גילו "שהם יהודים". הוא ציין עוד, שהמאסר היה בכלא לאסירים ביטחוניים, "בגלל שלטענתם מכרנו את המדינה". גם עד זה לא ציין את פעילותו הציונית הנטענת של המערער ואת הנטען בשלב מאוחר יותר שלפיו בשל פעילות זו – להבדיל מעצם נסיון הבריחה – הם הושמו במעצר.

ממילא, הרצון של המערער לקבל הכרה כאסיר ציון הוא מובן בשים לב למחיר האישי שהוא נשא בו. ניתן גם להבין את הקושי הלכאורי מתוצאה שלפיה קטין בן 14 נעצר לתקופה ממושכת כאשר ידוע שהוא סייע לאביו בפעילות ציונית ואביו הוכר כאסיר ציון בשל פעילות זו – ועדיין אותו קטין (שבגר) אינו מוכר בעצמו כאסיר ציון.

...

וככל שהמסקנה היא אחרת וניתן להיאחז באי אלו אמירות של המערער או של העדים מטעמו בעניין זה כמובילים למסקנה אחרת, הרי שאכן מדובר בעדים שהם בעלי עניין ובגרסאות כבושות וממילא לא מצאתי עילת התערבות בהחלטת ועדת הערר שלא לתת להם משקל שיש בו כדי להוות עמידה של המערער בנטל ההוכחה הנדרש.

התוצאה התוצאה היא אפוא שבשל מכלול שיקולים אלה, לא מצאתי עילת התערבות בהחלטות ועדת הערר ודין הערעור להידחות.

הערעור נדחה אפוא.

ערעור על החלטת ועדת הערר לאסירי ציון (יו"ר הועדה – כב' הנשיאה בדימוס השופטת ש' דותן והחברים י' יעקב ור' פינצ'ב), מיום 6.2.19, במסגרתה נדחה ערעורה של המערערת על החלטת ועדת הרשות לאסירי ציון (יו"ר הועדה כב' השופט בדימוס ח' אפרתי והחברים ג' לפידות וס' מקונן), אשר דחתה את בקשתה של המערערת להכיר בה כאסירת ציון.

(1) מי שהיה במאסר או שהיה שישה חודשים לפחות במעצר או בהגליה בגלל פעילותו הציונית בארץ שבה פעילות זאת הייתה אסורה.

בהמשך נכתב בקורות החיים כך: "בסודן נעצרנו ע"י סודנים כמסיגי גבול בעיר אל-גדריף. הסודאנים כלאו אותנו במשך שבעה חודשים. במהלך המעצר מעולם לא ציינתי את היותי יהודייה. היות ואתיופיה הייתה בזמן מילחמה, וכן בגלל שאישורי המעבר שהיו ברשותי היו מזויפים, הסודאנים חקרו אותי. הסודאנים החלו לתחקר אותי יחד עם מתורגמן ושאלו מהיכן החותמת לאישור המעבר? כיצד נכנסתי לגבול סודן? וכן שאלו לאן נעלמו חלק מחברי הקבוצה שלי? המתורגמן סיפר שבכרטיס מעבר מצוין שהגעתי מכפר פלאשה (יהודי) שמחוז אמבובר. נשאלתי היכן יש עוד יהודים ולאחר מאסר של שבעה חודשים שוחררתי". בהמשך קורות החיים מתארת המערערת כיצד לאחר שיחרורה מהכלא היא נישאה ונשארה בסודאן, שם היא המשיכה את פעילותה להעלאת יהודי אתיופיה מסודאן לישראל.

...

ערעור על החלטת ועדת הערר לאסירי ציון (יו"ר הוועדה – כב' הנשיאה בדימוס השופטת ש' דותן והחברים י' יעקב ור' פינצ'ב), מיום 6.2.19, במסגרתה נדחה ערעורה של המערערת על החלטת ועדת הרשות לאסירי ציון (יו"ר הוועדה כב' השופט בדימוס ח' אפרתי והחברים ג' לפידות וס' מקונן), אשר דחתה את בקשתה של המערערת להכיר בה כאסירת ציון.

על כן, אנו דוחים את הערר".

לאחר שעיינתי בכל המסמכים שהוגשו, ולאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.

לא מצאתי, אם כן, עילה המצדיקה להתערב בהחלטת וועדת הערר ועל כן הערעור נדחה.

יצויין, כי העותר נכלא באתיופיה עקב פעילותו הציונית, ולאחר שעלה לארץ, הוא הוכר כאסיר ציון, בהתאם לסעיף 1(א) לחוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק התגמולים).

במקביל להליכים המשפטיים בבתי הדין לעבודה, פנה העותר אל המשיב בבקשה נוספת לבחינת ההחמרה במצבו הרפואי, ונציגי המשיב השיבו לו, ביום 2.6.2010, כי הועדות הרפואיות השונות, וכן בית הדין האיזורי לעבודה "דחו את הקשר הסיבתי בין תלונותיו על הרגלים והגב ובין המאסר. מכיוון שכך אי אפשר לטעון שוב להחמרת מצב במה שנקבע כי אינו קשור למאסר". העותר פנה, פעם נוספת, אל המשיב, במהלך שנת 2011, והפעם באמצעות באת כוחו, בתביעה להכיר בהחמרה במצבו הרפואי.

...

לאור האמור, נדחה ערעורו של העותר (ב"ל (ב"ש) 2152/07 טאובה נ' המוסד לביטוח לאומי (3.8.2008)).

העותר פנה בתביעה נוספת למשיב, ונציגיו חזרו והבהירו לו, ביום 25.12.2012, כי תביעתו "להחמרת מצב בדבר רגל ימין נדחית עקב שלילה של הקשר הסיבתי למאסר". ביום 5.2.2013, הגיש העותר תביעה נגד המשיב לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, ועד כה טרם התקיים דיון בעניינה (ב"ל (ב"ש) 19345-02-13 טאובה נ' המוסד לביטוח לאומי).

בתגובתו המקדמית של המשיב, נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף, וזאת מטעמי שיהוי; התיישנות; אי מיצוי הליכים וקיומו של סעד חלופי.